אולימפוסכול - בית ספר לאלים

פרק 13

אתנה יצאה מהספרייה מאוששת, בתיק מלא ספרים חדשים, כשלפתע הבחינה בפוסידון. היא ניסתה להסתתר אך הוא כבר הבחין בה, ומיהר לקראתה. היא נאנחה והחלה לרוץ, נחושה להימנע משיחה נוספת עם אל הים.
"אתנה" פוסידון דלק בעקבותיה "אתנה!" הוא קרא אך היא הגבירה את מהירותה "אתנה עצרי רגע" הוא קרא בייאוש. הוא הגביר את ריצתו ותפס בידה. היא הסתובבה בהפתעה
"מה אתה רוצה?" שאלה, ספק בכעס ספק בכאב
"את..." הוא פתח בחוסר אונים "את מתעלמת ממני כבר כמה ימים. עשיתי משהו לא בסדר?"
היא הביטה בעיניו שברקו בצבע האהוב עלייה ובלעה רוק "לא. לא עשית שום דבר" היא הסתובבה והתחילה ללכת אך פוסידון לא סיים. הוא תפס בתיקה, והיא ניסתה למשוך אותו ממנו אך אל הים לא הרפה.
היא שמעה קול מעורר אימה כשלפתע תיקה נקרע וכל דבריה נשפכו על הרצפה.
פוסידון הביט בתיק הקרוע באימה "סליחה! זה היה בטעות!"
הוא התכופף והרים את ספריה אך היא הביטה בו בצינה
"לך מפה" היא לחשה
"מה?" הוא בהה בה, בבירור פגוע
"לך מפה!" היא צעקה וחטפה את הספרים מידיו, הוא קם באיטיות והסתכל עלייה "אני מצטער" הוא אמר בעצב "על הכל, מה שזה לא יהייה" הוא הסתובב והתרחק ממנה.
אתנה הביטה בגבו המתרחק בכעס, ומחתה דמעה סוררת. היא אספה את שאר דבריה ומיהרה אל מגורי הבנות.

פוסידון התרחק מאתנה בבלבול כשלפתע יד תפסה בו ומשכה אותו לאחת הכיתות הריקות
"טוב תקשיב" פתחה אפרודיטה והסיטה את שיערה המושלם לאחור "לא רציתי להיכנס לזה, כי זה בינך לבין אתנה, אבל" היא משכה בכתפייה והישירה אליו מבט "שמע, כל העניין הזה צריך להיפסק. אני לא יודעת מה קרה בין שניכם אבל הגיע הזמן שתיקח צעד אחורה"
"צעד אחורה?" חזר אחריה בבלבול
"מאתנה" אמרה "הנוכחות שלך לא עוזרת לה במיוחד, אני בטוחה ששמת לב"
"אני לא מבין. יום אחד הכל היה בסדר וביום שלמחרת היא לא מוכנה לדבר איתי ומתחילה לצעוק עליי" הוא גימגם בחוסר אונים "אני לא יודעת מה עשיתי לה אבל אני מתכוון לתקן את זה!"
"לא!" זה בדיוק מה ההפך ממה שהרגע אמרתי. תיקח צעד אחורה, תשכח מזה. אתה לא שם לב?"
"שם לב למה?" אל הים תהה
"אוחח! בנים" אפרודיטה נענעה בראשה "אתם כאלה עיוורים"
"היי!" פוסידון מחה "יש לי עיניים משגעות, על פי הדעה הרווחת, והן שתיהן מתפקדות מצוין"
אפרודיטה חייכה אליו וגילגלה עיניים "עזוב את אתנה בשקט" היא קמה מהשולחן "הבנת?" הוסיפה ויצאה מהכיתה
פוסידון חיכה כמה דקות ויצא לכיוון מגורי הבנות, מתעלם מבקשתה של אלת האהבה.
הוא נקש בדלת והמתין, כעבור חמש דקות נפתחה הדלת וזוג עיניים אפורות הסתכלו עליו בכאב
"מה אתה צריך?" אתנה שאלה, בידיעה ברורה שהיא מכאיבה לו
"לדבר איתך" הוא אמר והישיר מבט לעיניה
אתנה הפנתה את ראשה ומצמצה, מכריחה את עצמה לא להתפרק
"אז תדבר"
"פה?" הוא אמר בחוסר אונים
"טוב תקשיב, אני קצת עסוקה עכשיו" היא אמרה לאיטה
הוא הביט בה בעיניים פעורות "טוב. אז ביי." הוא הסתובב ושמע את הדלת נסגרת מאחוריו
"אם היא לא רוצה לדבר איתי, לא צריך, הפסד שלה" הוא מלמל לעצמו בעוד הכעס מפעפע בקרבו.

מוזמנים לכתוב בתגובות מה חשבתם☆