אולימפוסכול - בית ספר לאלים

פרק 17

"פוסידון" אפולו טילטל אותו "אתה ער?"
"ממממ" מלמל פוסידון ותחב את ראשו מתחת לכרית
"קום! אתה חייב לקום" פאן השליך את הכרית אל הצד השני של החדר "לא היפנוס, אל תישן על הכרית, המטרה היא להעיר את פוסידון לא להרדים אותך!"
"מה אתם רוצים ממני" מלמל פוסידון מבעד לשמיכות ושפשף את עיניו
"התחרות!" היפנוס מלמל מתוך שינה
"כן חשבנו שאתה רוצה לזכות" אפולו הרים את השמיכה וחשף מתחתיה את אל הים, במכנסיים בלבד.
"התחרות!" פוסידון קפץ מהמיטה בבהלה. הוא שכח שזה היום! "מה השעה??"
"התחרות מתחילה עוד רבע שעה. קום כבר"
"לא חשבתם להעיר אותי מוקדם יותר?!" פוסידון תהה בעודו לובש את הכיתון
"אי אפשר לומר שלא ניסינו" פאן גילגל עיניים "יאללה 'תלבש. אנחנו מחכים בחוץ"
פוסידון שפשף את עיניו ומיהר להוציא את הקלף המקומט מהתיק. הוא התיז מים קרים על פניו והעביר יד בשיערו הפרוע. הוא מיהר לצאת מהחדר וטרק את הדלת אחריו, משאיר אחרי כל צעד שלולית מי מלח.

אתנה סידרה את שרטוטיה על כן האבן שעמד מולה, היא הייתה ערה כבר שעות, מוסיפה הערות ומתקנת את כתביה שוב ושוב.
"תנשמי אפרודיטה אמרה "את עומדת לנצח את זה"
"חסר לך שלא" ארטמיס חייכה אליה
"יש לך את זה" הסטיה הוסיפה
"תודה בנות אבל כדאי שתלכו לשבת. התחרות עומדת להתחיל" אתנה חיבקה אותן ונשמה עמוק "תאחלו לי בהצלחה"
"לא נראה שאת צריכה אותה. פוסידון אפילו לא הגיע" ארטמיס קראה בשמחה, בדיוק ברגע שאל הים נכנס בריצה לאמפיתאטרון.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" לחשה אתנה בהתנשאות
"שתקי" הוא סינן בכעס וניסה (ללא הצלחה) ליישר את הקלף שלו "בהצלחה" הוסיף לאחר שתיקה ממושכת
"גם לך" היא ניסתה לחייך
"ברוכים הבאים לתחרות הראשונה שלנו כאן באולימפוסכול!" קרא המורה בשמחה "שני האלים הצעירים יראו לנו את ההמצאות שלהם, והאל בעל המתנה הטובה ביותר, יזכה! אני מזכיר כי התחרות היא על עיר במישור אתיקה בדרום הארץ! בהצלחה לכם" הוא קרץ אל אתנה ופוסידון וחזר למקום מושבו.
"שלום לכולם" אתנה ניגשה אל קדמת הבמה "אני אתנה, אלת החוכמה, והמתנה שלי, היא עץ" היא הרימה שרטוט והציגה אותו לכולם "כמובן שישנם הרבה עצים בארץ, אך עץ הזית יביא תועלת רבה לתושבים" היא עצרה והרימה שרטוט נוסף, של פירות העץ "ניתן לאכול את פירותיו, להכין מהם שמן לבישול ולריפוי, גזעו ישמש לבנייה ותוכלו לראות באיור הזה את רוחבו של העץ, כך שצילו יהיה רחב ביותר וישמש את תושבי העיר. תודה על תשומת הלב" היא קדה קלות ואספה את דפיה, בעוד פוסידון צעד קדימה
"קודם כל, אתחיל ואומר שהעיר נמצאת על הMesogeios (הים התיכון), כך שמרבית פרנסתה תתרכז בים, ואני, אל הים, אוכל לעזור לתושביה בכך" הוא עצר לרגע "המתנה שלי לתושבי העיר היא מעין מי ים. המעיין יהייה במרכז העיר ולא יתייבש לעולם. במקום שתושבי העיר יצטרכו לבנות ולעבוד ימים על מקדש לפטרון העיר שלהם, הם פשוט יוכלו ללכת למעיין ולהביע את תפילתם, ואיזה מקדש יסמל טוב יותר את אל הים?" הוא חייך וקרץ "תודה" נשמעו מחיאות כפיים ואפולו זקף אגודלים בחיוך.
"תודה לשני האלים המקסימים על חידושיהם. אנו נתכנס לייעוץ ובעוד כמה דקות נודיע על המנצח" בריאראוס הכריז ואתנה מיהרה אל חברותייה
"איך הייתי? דיברתי מהר מידי נכון? ידעתי שהייתי צריכה לדבר לאט יותר! רעדתי. ראו שרעדתי? בבקשה שלא ראו שרעדתי. אוף הייתי כל כך גרועה ו-"
"אתנה. נשימות עמוקות." ארטמיס תפסה את כתפיה "הייתה מדהימה! זו המתנה הכי טובה שמישהו יכל לתת"
"ועוד לעומת מעיין מי מלח?" הסטיה צחקקה
"זה בכיס שלך!" אפרודיטה קרצה לה
"אלים צעירים, הקשבה אליי" הכריז המורה וכל האלים השתתקו, מחכים לתוצאות "לאחר מחשבה רבה החלטנו על מנצח! יש לציין ששתי המנחות היו מקסימות וההחלטה הייתה קשה מאוד. לא חשוב מי יזכה ומי לא, אנחנו גאים בכם על המאמץ ועל ההשקעה!"
"תמיד יש מנצח ומפסיד! המנצח יזכה בתהילה והמפסיד יוצא להורג!" צעקה ניקה מהקהל
"כלל וכלל לא! למי שלא יזכה נעזור למצוא סממן חדש, זוהי לא יותר מתחרות ידידותית!" הבהיר המנהל ושלח מבט זועם לכיוון אלת הניצחון.
"והמנצח... הוא... היא...." המורה השתהה במתח "אלת החוכמה, אתנה! שנתנה לתושבי העיר את עץ הזית השימושי"
כל האלים מחאו כפיים ובנות קבוצה דלתא (ואפרודיטה) צרחו בהתלהבות
"הוא.. הוא אמר אתנה? נכון? הוא אמר אתנה." אתנה עמדה בבלבול
"כן! צאי מההלם!" אפרודיטה צרחה ונישקה את אתנה על לחייה
אתנה צחקה וחיוך עלה על פניה "ניצחתי" היא אמרה "הצלחתי!"
היא שלחה מבט קצר אל הצד השני של האמפיתאטרון, פוסידון הביט בה בכעס, מאוכזב. היא הסיטה את מבטה וחייכה שוב, מתחבקת עם חברותייה.
"אני לא מאמין" פוסידון כעס "זה לא בסדר. זה לא פייר"
"אל תדאג אחי" פאן טפח על כתפו "זה לא אומר כלום"
"כן! היה לך רעיון גדול" אפולו הוסיף
"חרר" היפנוס הוסיף נחרת שינה שנשמעה מעט מעודדת
"אני... אני לא מאמין! לא הגיע לשחצנית הזאת לזכות! זה רק בגלל שכל המורים אוהבים אותה" הוא אמר והכעס התגבר בקרבו
"אחי תרגע. זו רק תחרות"
"אני לא רוצה להירגע! זה לא בסדר!" הוא צעק ורקע ברגליו. תוך רגע נבקעה רצפת האבן וסדקים החלו להתפזר ברחבי האמפי. האדמה כולה רעדה ואלים רבים צרחו וניסו לברוח מהמקום. אפרודיטה הביטה בבהלה סביבה וראתה את פוסידון, שנראה כאילו הוא במין טרנס. היא פערה את עיניה ותפסה בידה של הסטיה "בואו. אנחנו חייבות ללכת עכשיו!" הן רצו אל כיוון החצר כשרעש מעורר אימה נשמע מכיוון האמפיתיאטרון.
"תמשיכו לרוץ" אתנה פקדה והחלה לרוץ בכיוון ההפוך, לכיוון הרעש, היא נעצרה בחשש בכניסה והביטה אל עבר אל הים, שעמד בנקודה ממנה הסדקים בקעו. המנהל ניגש אליו בצעדים כועסים והניח יד על כתפו, אומר מילים שאתנה לא יכלה לשמוע מהמקום בו עמדה. פוסידון הרכין את ראשו והלך אחרי המנהל לכיוון היציאה, למקום בו אתנה עמדה. היא מיהרה לחזור לבית הספר, תוהה האם באמת פוסידון הוא שגרם לכל זה.

מקווה שאהבתם!
מוזמנים להגיב ולהצביע♡