אולימפוסכול - בית ספר לאלים

פרק 15

"הו הגעתם" חייך בריאראוס ופתח את דלת משרדו, מורה לשני האלים הצעירים להיכנס.
"אז קודם כל, שלום" הוא התיישב בכיסא הענק מעברו השני של השולחן.
"שלום אדוני" מיהרה אתנה לומר ופוסידון הניד בראשו לעבר המנהל.
"אז… אתנה ופוסידון, שניכם מעוניינים לקבל את מישור אתיקה. אני והמורה חשבנו על כך והגענו להחלטה" הוא השתהה לרגע "אנחנו נערוך תחרות!" הוא ספק כפיים בחיוך אך נענה רק למבטים צוננים. 
"כל אחד מכם יצטרך ליצור משהו, להמציא אפשר לומר, ולהציג אותו בפני בית הספר בסוף השבוע. את המנצח יבחרו המורים, ואני כמובן. יש לכם שאלות?"
"כן!" אתנה מיהרה "הדבר שנצטרך ליצור, מה הוא אמור להיות?"
"כל מה שיעלה ברוחכם! אך שימו לב כי הדבר צריך להוות תועלת לתושבי העיר. חשבו היטב, יש לכם עד סוף השבוע!"
"שבוע אחד?" פוסידון פער את עיניו "איך נספיק?! ועוד יש שיעורים, ועבודות…"
"זה תלוי בכם. תזכרו שלהיות פטרון של עיר זה לא דבר פשוט. אז בהצלחה לשניכם, ונתראה בסוף השבוע!"
אתנה ופוסידון מיהרו לקום ולצאת מהחדר, במוחות קודחים ובמבטים נחושים.

אתנה בילתה את כל השבוע בספרייה, חבויה מאחורי ערימות הספרים. היא הייתה כה נחושה לקבל את העיר עד שכמעט ושכחה לאכול ולשתות. 
באותו אחר הצהריים, יומיים לפני סוף השבוע, היא ישבה ליד שולחן כתיבה מבודד ומילאה גליונות קלף. הרעיון האחרון שלה היה מעין כרכרה ללא גלגלים שתוכל לצוף על המים, ובכך לאפשר מעבר ימי. היא סיימה את התרשים והסתכלה עליו בעיניים מצומצמות. 
'זה עדיין לא זה' חשבה בזעף. היא לא תוכל להתחרות באל הים עם כלי תעבורה ימי. זה מגוחך! 
היא שלפה קלף חדש, אך בכל זאת שמרה את הקלף הקודם, חושבת כבר איך תוכל להשתמש בו בשביל המשימה שקיבלו ב"ניהול חיי גיבור". 
היא שלחה מבט אל הערימה ההולכת וגדלה בפינת השולחן של ניירות מקווצ'צ'ים והחליטה לקום ולמתוח את גופה, שכבר התרגל לצורת הכיסא.
היא הסתובבה בין מדפי האבן העמוסים בספרים והוציאה באקראיות ספרים שאולי יעלו בה רעיונות. 
היא חזרה לשולחן לאחר כעשר דקות, הניחה את ערימת הספרים בחבטה והחלה לעיין בהם, מקווה למצוא מידע בעל ערך. 

פוסידון פרש את חפציו והתיישב, מקשיב לאוושות הגלים. הים תמיד עזר לו לחשוב. 
"נו קדימה" הוא מלמל "תחשוב!" 
הוא קם במהירות והחליט להיכנס אל בין הגלים, מקווה שהמים המלוחים ירכזו אותו.
הוא שחה במהירות והתרחק מהחוף, נותן לזרמים לשאת אותו. הוא צלל עמוק לכיוון הקרקעית ונשכב על אדמת הים, מביט אל הגלים החולפים הרחק מעליו. 
לא היה דבר שאהב יותר מהים, מהחול הזהוב, מהגלים המכים ברכות, מהמים המלוחים.
'רק רגע' חשב 'זהו זה! מים מלוחים!'
הוא מיהר לזמן אליו זרמי מים וזינק כמו סילון אל החוף, חולף על פני שוניות אלמוגים ויצורים ימיים מבוהלים.
הוא ניגב את ידיו והחל לשרבט במהירות. הרי הוא אל הים! ומה יהיה מקום מקדש טוב יותר מאשר מעיין מי מלח? אין מצב שאתנה תצליח להתעלות על זה! מה היא כבר תעשה?! בית ינשופים?
הוא צחק בקול ונשכב על גבו, מקשיב לגלים המכים ברכות החוף.

מה חשבתם? מוזמנים הלצביע ולהגיב♡