נער הרחוב (boyxboy)

פרק 4

"לעזאזל איתך, לין".
למרות ההקלה שחשתי כשזיהיתי את הפנים הכה מוכרות שלה, עדיין כעסתי עליה מעט.
בכל זאת, היא מבהילה אותי בחושך ומאחורי גבי (רק פחדנים תוקפים מאחורה... לין...) כך שלא יכולתי לראות אותה.
חוץ מזה, אני בדיוק הצלחתי להתחמק ממי שדלקו אחרינו בדביקות, היא באמת חשבה שזה חכם להבהיל אותי בתדירות כל כך גבוהה?
נאנחתי ליבי. לפעמים לין צריכה לחשוב קצת יותר.
אבל למרות שהיא הבהילה אותי כהוגן, ולמרות שנאלצתי כעת להתכופף ולתור אחר כל המוצרים שנפלו לי מהידיים בגללה, הרגשתי כאילו אבן כבדה נגולה לי מהלב.
כי לפני הרגע שבו לין קפצה עלי, לא היה לי מושג אם היא הצליחה לברוח או שאולי היא חזרה לאחור. עכשיו אני יודע שהיא בסדר.
לין התכופפה ועזרה לי לאסוף את מעט המוצרים שנותרו לי לאחר שזרקתי את חלקם על הרודפים שלנו.
זה היה פתרון טוב, אבל... על זה נאמר:
התרופה אמנם עוזרת, אך תופעות הלוואי שלה קשות מידי.
"אני בסך הכל שמחה לראות אותך" לין רטנה בקול שקט כשפניה לא פונות אל כיווני.
אבל היא לא הצליחה לעבוד עלי, יכולתי לשמוע בקולה שהיא אכן הייתה כנה בנוגע לסיבה שהיא התנפלה עלי, אך היא גם נעלבה מהתגובה הכועסת שלי.
אולי היא שמחה לראות אותי, אבל אני חושבת שהיא הייתה יכולה למצוא דרך אחרת להראות לי את ההתלהבות שלה..
ובכל זאת, לין היא החברה הכי טובה שלי, לא רציתי לפגוע בה, היא פשוט הפחידה אותי.
נאנחתי.
"הבהלת אותי, לין" ניסיתי להסביר לה והרמתי את המוצר האחרון מהרצפה.
לין לא הגיבה על דברי, במקום זאת היא נעצה מבט בוחן במוצרים הבודדים שאחזתי בידי, לאחר מכן במוצרים הנוספים המעטים שהיא אחזה בידיה. לבסוף היא הביטה בי כשהעה מבולבלות על פניה.
"חשבתי שבעבר היינו רבים יותר".
לין אמנם דיברה בגוף ראשון ובצורה מעט לא ברורה, אבל אני ידעתי שהיא התכוונה לומר שנותר לי מעט מאוד מהאוכל שהיה לי בזמן המרדף.
נאנחתי באכזבה "כן, כמה מהם נאלצו להקריב את עצמם על מנת שאני אשאר בחיים".
לין ניסתה לשפר במעט את ההרגשה שלי, היא נחרה ואמרה "כמה אצילי מצידם".
אבל מלבד חצי החיוך ששלחתי לעברה, זה לא הצליח לשפר את ההרגשה שלי. לא כשאני יודע שלפעמים האוכל שאנחנו מביאים, יכול לקבוע את חייהם ומותם של חברינו.
לין נאנחה, היא הניחה בכוח (ובצורה יותר מידי אלימה, אם יורשה לי לציין) את האוכל בחיקי, וכשידיה היו פנויות היא הניחה אותן על כתפיי ולחצה עליהן מעט.
"תקשיב קאי, אני לא יודעת בדיוק מה עשית, אבל לפי מה שהצלחתי להבין, עשית את הדבר הנכון.
יש לנו מספיק אוכל ביחד עם מה שהבאת לכמה ימים. יהיה בסדר, תפסיק לכעוס על עצמך".
אולי היא צודקת...
לפעמים אני נוטה לתגובות מוגזמות מידי. כמו עכשיו. אבל כשגרים ברחוב לומדים משהו חשוב, גם דברים שנראים בעיני אחרים כבלתי מזיקים, עלולים להיות מסוכנים לנו.
צריך להיזהר מכל דבר, וצריך להתייחס לכל דבר בכובד ראש. במיוחד כשזה מגיע אל האוכל שלנו.
לין אחזה בידי ומשכה אותי אל תוך ה... בית שלנו.
בית הרחוב שלנו.
אם אפשר לקרוא לזה בכלל בית.
אנחנו גרים בתוך מנהרה תת קרקעית נטושה.
לין סיפרה לי שבעבר תכננו שתעבור מכאן רכבת, אבל מסיבה כלשהי הם נטשו את העובדה בשלב די מוקדם וחסרי הבית השתלטו במהרה על המקום. עכשיו גם אני גר פה.
בזכות לין.
לין היא זאת שהביא אותי לכאן, לין דאגה שיהיה לי בית חדש... אחרי שאיבדתי את הבית שלי.
אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. לעולם לא.
"קאי! לין! חזרתם" לפתע נשמע קולו החזק והחמים של וולטר.
וולטר הוא חסר הבית הראשון שהשתלט על המקום הזה, והוא משך אחריו עוד חסרי בית, עד שהם הפכו למשפחה.
וולטר הוא אדם חמים ונעים שמרבה לחייך. למרות כל מה שהוא עבר בחייו שלו, הוא תמיד שומר על קור רוח ועל גישה חיובית, ואני ממש לא יודע איך הוא מצליח בכך. אבל אני מאוד מעריך את התכונה הזאת שלו, זה מדהים בעיני.
"מה הבאתם לנו הפעם?" הוא התקרב אלי בחיוך ועזר לי לשאת בנטל הדברים (בניגוד ללין שלחלוטין העדיפה לתת לי לסחוב הכל לבדי וללכת לצידי בקלילות).
"לא הרבה" אמרתי בקול שקט והנחתי את האוכל על השולחן הישן שלנו.
רק עכשיו, כשיכולתי להביט בדברים מקרוב, הבנתי עד כמה המצב שלנו היה עגום.
השלל שלי כלל בסך הכל: חבילת פסטה, חבילת אורז, שלוש עגבניות, מלפפון אחד, מגש של חזה עוף (שהייתי נחוש לשמור עליו היטב) וחפיסת מסטיקים בטעם מנטה, שפלא שלא נפלה לי עדיין (לין פשוט תחבה לי אותה ביד בטענה ש"מסטיקים זה מאוד חשוב").
וולטר שמתוך טוב ליבו, בטח לא רצה לפגוע בי, אמר "הבאתם שלל מכובד מאוד, בזכותם יהיה לנו מה לאכול".
החיוך שלו היה נראה אמיתי, אבל גם הצביטה בלב שהרגשתי הייתה לגמרי מוחשית.
הייתי חייב אוויר צח.
"אני... אחזור יותר מאוחר" אמרתי ומיהרתי לצאת משם.

***************************************

אני ממש מצטער שלא העלתי עוד פרק בזמן האחרון... היה לי קצת לחוץ בימים האחרונים..