נער הרחוב (boyxboy)

פרק 28

עשיתי כדבריו, נכנסתי אל החדר הגדול שלו וסגרתי את הדלת מאחורי בשקט. סגרתי אותה בשקט כאילו שיש מישהו בבית שאני עלול להעיר, כאילו שפרצתי אליו לבית ואסור שמישהו ידעו על קיומו, כאילו אנחנו מתכננים לעשות משהו אסור.
נכנסתי צעד אחר צעד אל מיטתו, לא מיהרתי לשום מקום, והוא לא היה יכול למהר לשום מקום בגלל פציעותיו.
הוא גלגל את עיניו וראיתי שהוא נאבק בעלייה של זווית פיו, חייכתי בליבי בסיפוק והלכתי אפילו יותר לאט.
כל כך לאט עד שהילדון אמר בתסכול "באמת, קאי, אתה מורט את עצביי. לא אמרו לך שלא מנומס להתעלל בילד פצוע?".
"אתה צודק, אסור להתעלל בילד פצוע, אבל אתה ילד פצוע מהסוג שמותר".
הוא שרבב את שפתיו בתחינה מדומה "למה?" הוא שאל "למה בי מותר?"
חייכתי אליו וקרצתי "כי אני החלטתי".
הוא הוציא לי לשון, הוא הסתובב והפנה לי את גבו בדרמטיות.
גיכחתי.
שמעתי את המרחק שעוד עמד בינינו סובבתי אותו בכוח, כך שגבו לא יהיה מופנה אלי והוא יוכל להביט בי.
"לא אמרו לך שלא מנומס להפנות לאנשים את הגב בזמן שהם מנסים לנהל איתך שיחה?"
"אתה צודק, בהחלט לא מנומס להפנות לאנשים את הגב" הוא אמר חמצמץ בעיניו הכחולות "אתה שונה, לך מותר ואף רצוי להפנות את הגב"
לא יכולתי שלא לחייך, הילד למד מהר, הוא רק שכח משהו אחד חשוב.
רכנתי לעברו עד ששפתיי נגעו- לא נגעו באוזנו השמאלית ולחשתי "אני גנב, לורנס, לעולם אל תפנה את גבך לגנב". נשפתי על אוזנו וראיתי את גופו נרעד.
הוא הסתובב אלי ולחש "אתה לא תגנוב ממני, נכון? לא תגנוב ממני יותר?".
ידעתי שהוא לא מתכוון רק לרגע הזה, ידעתי הוא רוצה שאני אענה לו בכנות, הוא רצה את המילה שלי שהוא יכול לבטוח בי, שאני לא אגנוב לו דבר, שאם אני ארצה או אצטרך משהו אני אבקש ממנו, וכמו שהוא אמר לי בעבר, הוא יתן לי.
לא התכוונתי לתת למחשבות כאלה להעיק עלי, רציתי להינות מהרגע.
חייכתי אליו בשובבות.
הוא בחן את פני, הוא ירד מהם אל גופי וכבר עליו מלמטה למעלה ובחזרה פעמים, לא ידעתי אם הוא פשוט בוחן אותי או שהוא שעירערתי אותי והוא רוצה לוודא שלא גנבתי ממנו כלום.
קיוויתי שזו האפשרות הראשונה, אני אמנם גנב, וכנראה אהיה גנב כל חיי, ובכל זאת רציתי שלורנס יבטח בי. לכן העדפתי את האפשרות הראשונה.
"למה אתה מחייך?" הוא שאל לאחר שסיים לבחון אותי והוא חזר אל פניי. עיניו הבהירות הביטו הישר אל תוך עיני החומות, ראיתי עד כמה הן שבריריות ועם זאת חזקות. כעת הן שידרו אלי בלבול.
חיוכי גדל.
"לא חסר לך משהו?" שאלתי, שברתי את קשר העין בינינו ובחנתי את ציפורניי כשהחיוך לא מש משפתיי.
לורנס הסתכל כה וכה על המיטה בחיפוש אחר דבר מה שלא ידע בכלל האם הוא אמור להיות שם או לא.
הוא נשף אוויר בתסכול, כשהוא הביט בי עיניו היו משועשעות "לא לקחת לי כלום, ידעתי שלא תגנוב ממנ-"
הכנסתי את היד אל כיסי ושלפתי את הפלאפון הנייד שלו נופפתי בו באוויר.
לורנס הניח את ידיו על המיטה, הוא הסתכל עליה לרגע בבלבול "היי" הוא הזדקף על המיטה "תחזיר לי את הפלאפון!".
צחקתי, העפתי את הפלאפון באוויר עם יד אחת ותפסתי אותו בידי השנייה.
"קל לגנוב ממך, ילדון" הרמתי לעבור גבה בשובבות "במיוחד אם אתה לא זוכר ולא מרגיש שאיבדתי משהו".
זרקתי לעברו את הפלאפון והוא תפס אותו. הוא ניסה להתגונן "לא הרגשתי בחסרונו בגלל שהוא היה אצלך, אני יודע שלא היית לוקח אותו לעצמך, הוא לא נגנב לי, הוא בסך הכל הושאל על ידי חבר שלי".
קפאתי לרגע במקומי.
הוא כינה אותי חבר שלו? אותי? אני גנב! אני פרצתי לו לבית! אני שונא את אבא שלו, אהי מתכנן לנקום בו, והוא קורא לי חבר! אתה עד כדי כך עיוור, ילד?! או שאתה פשוט תמים.
תמיד כמו המוח שלי שמכל מה שחשבתי הוא בחר לומר "זה חמוד".
"אני חמוד" הוא אמר ושילב את ידיו על חזהו, הוא הסב ממני את מבטו בהתרסה, אך במהרה הוא הפנה את עיניו מבלי לסובב אלי את ראשו כדי לבחון את תגובתי.
"אתה באמת חמוד" אמרתי.
"אני יודע" הוא המשיך "אני גם מקסים ושובה לב".
"צודק".
"אני יודע".
"אני גם-"
"נכון".
"עדיין לא אמרתי כלום!".
"אתה צודק".
"אבל-".
"נכון".
"קאי!" הוא קרא בזעם.
"לורנס!" אמרתי בחיקוי שלו.
הוא התעצבן וזרק עלי את הכרית שלו.
"היי!" מחיתי כשהכרית פגעה בראשי "לא מרביצים לאורחים".
החזרתי לו את הכרית שהייתה זקוקה על הרצפה והוא מיהר להכות אותי בעזרתו בשנית "לקאי מותר להרביץ".
"באמת?".
הוא הנהן.
שילבתי את אצבעותיי זו בזו ופוקקתי אותן "אין בעיה, אתה התחלת".
תפסתי את הכרית שהוא זרק לעברי וקראתי "מלחמת כריות!".
התנפלתי על לורנס עם הכרית בידי והכיתי בו (בעדינות, כמובן) שוב ושוב ושוב.
לורנס צחק, הוא התפתח הצידה ומשם לעברו את הכרית השניה שהייתה על המיטה הגדול שלו.
הוא התהפך כך שנפלתי על המיטה שלו, הוא ניצל ברגע הקצר שהוא הוציא אותי מאיזון כדי להרביץ לי עם הכרית בגבי.
"אההה!" נהמתי וכיביתי את ראשי בידיי בדרמטיות מופרזת. לורנס צחק, המיקוד שלו ירד והמכות שלו נהיו חלשות יותר. בפעם הבאה שהכרתי נחתה עלי תפסתי אותה שתי ידיי ומשכתי אותה אלי. ייאמר לזכותו של לורנס שהוא היה עקשן, הוא לא ויתר לי על הכרית, מה שגרם לו ליפול עלי.
אלמלא הכרית ראשו היה נחבט בחזה שלי, הכרית ריככה את המכה שלו ועיוורה אותו חלקית.
"אני לא רואה!" קולו נשמע מעומעם מבעד לכרית, הוא גישש בידיו ותפס את מותניים בשתי ידיו, הוא ניסה למשוך את עצמו ממני לאחור.
העברתי את לשוני על שפתיי בשובבות כשרעיון צץ בראשי, במקום לתת ללורנס להתרחק ממני, משכתי אותו קרוב יותר אלי, כך ששכבנו על המיטה בסוג של חיבוק חזק במיוחד, כשלורנס בועט ברגליו באוויר וצועק "אני לא רואה! ועוד מעט אני גם לא אצליח לנשום!".
משכתי אותו אלי חזק יותר ושמעתי אותו נאנק, מזל שלא היה אף אחד בחדר, אחרת זה היה יכול להיות רגע מביך במיוחד.
חיבקתי אותו חזק יותר ושאלתי "אתה נכנע?".
"לעולם לא!" הוא צעק, הוא ניסה לדחוף אותי בכוח, לבעוט בי, הוא אפילו ניסה למשוך את עצמי, אבל החכם הקטן מצא רק את הכרית ואיכשהו הוא נשך לעצמו את הלשון.
"אני אחבק אותך חזק יותר!" איימתי עליו.
"הצילו!" הוא צעק בהיסטריה כששמע שאני רוצה לחבק אותו "בסדר, בסדר, אני נכנע! רק אל לחבק אותי יותר!".
"לא שמעתי מה אמרת" השתעשעתי הילדון הקטן. הצחיק אותי לראות אותו מנסה להאבק בי, הא אמנם היה יותר חזק ממה שחשבתי שהוא יהיה, אבל הוא לא היה יותר חזק ממני.
"אתה מציק לי בכוונה" הוא קטן בשקט ובגלל שהכרית חסמה את פיו בקושי הצלחתי להבין את דבריו.
"יכול להיות".
"תשחרר אותי".
גיכחתי "אתה נכנע?".
"כן" הוא צעק "אני נכנע. תשחחר אותי".
שיחררתי אותו, הוא נפל בדרמטיות אל המיטה, הוא שכב לצידי והתנשף "יכול להרוג אותי, לא היה לי אוויר".
צחקתי והזדקפתי במקומי. הוא עשה כמוני, הוא הסתובב כך שהוא ישב מולי, כשרגלו החבושה ישרה על המיטה והרגל השניה מקופלת.
"מה מצחיק?".
ראשו היה מוטה הצידה כשהוא ניסה להבין את פשר צחוקי.
"אתה מצחיק" חייכתי "אם לא היה לך אוויר לא היית מצליח לדבר, וממש לא לצעוק כמו שצעקת".
לחייו האדימו, הוא העביר את שיערותיו הבלונדינית אל מאחורי אוזניו ואמר "פשוט... לא הייתה סולח לעצמך אם היית הורג אותי".
גיכחתי "אני גנב, אין לי זמן להתנצלויות ולנקיפות מצפון".
"אתה טועה, אני מכיר אותך, אני יודע ש-" הוא השתתק לפתע, עיניו הכחולות התרחבו והן נראות מבועתות.
"לורנס" אמרתי וניסיתי לא להיבהל "לורנס, מה קרה-".
עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט הבנתי שלורנס מסתכל על משהו מאחוריה, לא הספקתי להסתובב לפני שלורנס אמר "אמא?".
אמא?
גברת אוליסן? אוי לא.
כנראה שבראשו של לורנס עברה אותו המחשבה כיוון שהוא אמר בקול מלא תדהמה ומבוכה "אמא, מה את עושה כאן?".
אני של לורנס עמדה בפתח החדר שערה פזור וחיוך מעט את פניה, בידיה היא החזיקה את הפלאפון שלה ולפי התנוחה שלהם הבנתי שהיא צילמה אותנו, או תכננה לצלם. כיוון שלנערי רחוב אין הרבה מזל בחיים, והייתי לי הרגשה שאני לא יכול להסתמך על המזל של לורנס (הייתה לי הרגשה שהוא בקושי קיים, בדומה למזל שלי) שיערתי שהיא כבר צילמה אותנו.
"היי" היא חייכה, היא הורידה את עיניה ממנו ולחצה על כל מני כפתורים הפלאפון שלה.
אחרי זמן קצר לורנס אמר שוב "אמא?".
עברו עוד שתי שניות עד שהיא הרימה את ראשה ואמרה "הבאתי לכם קצת אוכל".
היא הניחה מגש עם שתי כוסות מיץ תפוזים קערה מלאה בצ׳יפס חקירה אחרת מלאה העוגיות שוקולד, היא הניחה את המגש על השולחן בחדרו של לורנס, חייכתי אליה בתודה והיא החזירה לי חיוך.
"צילמת אותנו?"
"כן".
לורנס החוויר ומיד האדים, אני הרגשתי מוסך בדיוק כמוהו, פשוט לא חשבתי שזה יהיה חכם אם שנינו נסמיק. השתדלתי לא להסמיק, אולם בסופו של דבר אני לא שולט בהסמקה שלי, ידעתי שהסמקתי מעט גם אני.
"אפשר לראות?" ביקשתי.
היא חייכה והתקרבה אלינו, היא ישבה על קצה מיטתו של לורנס והראתה לנו מה היא צילמה. אני חייב לומר שהופתעתי, היא הייתה פה יותר זמן משחשבתי, כעסתי על עצמי שלא הבחנתי בכך. אני גנב, אני גר ברחוב, אני אמור להבחין המבטים של אנשים, בצעדים של אנשים, באנשים שמסתכלים עלי, איך לא הבחנתי באימן של לורנס?
התמונות היו מביכות וחמודות ביחד. היו כמה תמונות שבהן נראיתי מחבק את לורנס, בשתיים מהן היא תפסה אותי מחייך. הייתה תמונה אחת שבה לורנס ישב מולי ודיברנו. הייתה אפילו תמונה שבה אני שוכב על המיטה לורנס מכה או י עם הכרית, אני חייב לומר שהחיוך שלו היה שאני באותו הרגע.
"ככה נראית בזמן שהרבצת לי?" הצבעתי על החיוך שלו בתוכחה.
לורנס שילב את ידיו על מותניו ואמר בקול מתנשא "זה הגיע לך".
"באמת?".
"כן!"
אמו של לורנס, ג׳ניפר, צחקה בקול. היא סגרה את הפלאפון ואמרה "שלחתי את התמונות לאבא".
לורנס ואני קפצתי ביחד במקומינו וקראנו ביחד.
"לאבא??"
"לד"ר רוג׳ר אוליסן?!".
היא צחקה "כן" הפלאפון שלה צלצל בקבלת הודעה והיא פתחה אותו, לורנס ואני רכנו שנינו מעל לפלאפון שלה והיבטנו בהודעה במתח, כל אחד מהסיבות שלו.
בהודעה היה כתוב.

חמודים, תשמרו לי קצת מהכיף, אני תכף מגיע!
יש משהו טעים לארוחת הערב?

ג׳ניפר צחקה וכתבה.

הקרב הסתיים. לורנס הפסיד.

ובהודעה אחרת.

חשבתי שאולי נבשל ביחד ארוחת ערב.

אביו של לורנס הגיב בסמיילים צוחקים על ההפסד של לורנס.
"אבא צחק עלי?" לורנס הביט בי בעיניים גדולות ומשתוממות.
טפחתי על שכמו ואמרתי בקול עמוק של השתתפות בצערו "הוא בהחלט צחק עליך".

***************************************

יש מישהו בקהל שלא בטוח ברשעותו של ד"ר רוג׳ר אוליסן?🤔

איך עובר עליכם הסגר?🌈