נער הרחוב (boyxboy)

פרק 8

לין הושיטה לי את ידה.
אבל אני רק נעצתי בה זוג עיניים בהירות מעורפלות, תקועות בזיכרונות העבר.
אמא תמיד אמרה לי שאת צבע העיניים שלי קיבלתי מאבא. לאבא שלי היו עיניים ירוקות בהירות, וגם לי היו כאלה.
רק חבל שאבא לא נשאר מספיק זמן כדי להראות לי את שלו.
לין נאנחה. היא התכופפה ורכנה קרוב אלי "קאי" היא אמרה ובקולה עדינות ורכות שכמעט ולא יוצא לי לשמוע ממנה.
"אתה חייב להפסיק" היא הניחה יד עדינה קטנה על הירך שלי.
"מה?" שאלתי הבלבול וקיווצתי את גבותיו בתהייה. אני חייב להפסיק את מה? או אולי... עם מה?
אני מניח שבגלל חוסר הריכוז הכללי שהייתי שרוי בו, והכבדות והכלב הנפשיים שלי, לא הצלחתי באמת להבין מה לין רוצה ממני.
"קאי" היא חזרה שנית על שמי.
"זה לא בריא לאף אחד להתעסק כל כך הרבה עם העבר שלו, בסופו של דבר אנחנו חיים את ההווה, לא את העבר ו-"
קטעתי אותה לפני שהיא תאמר עוד משהו שלא ימצא חן בעיני "העתיד שלי בנוי על העבר שלי. העתיד שלי הוא ההמשך של עברי. אני לא אוכל לעולם להמשיך הלאה ולשכוח את העבר שלי, כי הוא כל מה שמניע את הקיום שלי".
לין חייכה אלי, אבל זה לא היה החיוך השמח שלה, זה היה מין חיוך עצוב ועייף. חיוך עצוב ששולחים אל ילד קטן, ילד קטן שלא מבין לעומק את משמעות הדברים הקיימים.
חיוך שלא אהבתי.
"העתיד שלך אולי יהיה בנוי על חלקים מהעבר, הוא אולי ימשיך אותם, אבל...." לין לקחה שאיפה עמוקה "בסופו של דבר העבר הוא העבר שלך, והעתיד הוא העתיד".
לא הבנתי בכלל מה היא מנסה לומר לי. בכלל לא.
היא לא מבינה? היא לא מבינה שכל צעד שאני עושה כעת הוא רק בגלל הנקמה? היא לא מבינה שהדבר שהכי חשוב לי בחיים, הוא לנקום את מותה של אמי...? אפילו אם זה יהרוג אותי בסוף, או אולי יכניס אותי למאסר עולם. אני רק רוצה לזכות בנקמה שמגיעה לי.
ולא בדיוק אכפת לי מה יקרה אחר כך.
"אני לא מבין מה את רוצה ממני" אמרתי בבוטות ובקול חסר רגש.
חששתי שאולי הגזמתי קצת. אבל לין כאילו התעלמה או אולי היא בכלל לא הבחינה בכך. היא פשוט פלטה אוויר בתסכול והעבירה קווצת שיער שוררת אל מאחורי אוזנה.
"תראה, מה שיפה בעתיד הוא שאתה לא יכול לדעת מה יקרה בו, אתה בעצם יכול... לבנות ולעצב אותו.
אן תשקע בעבר כל הזמן, ורק תתחרט על מה שקרה ועל כך שלא פעלת בצורה אחרת... אתה תהרוס גם את העתיד שלך, כי אתה לא תוכל להיות מאושר..."
היא הושיטה אלי שוב את היד שלה.
הבנתי מה היא אמרה, ואם לומר את האמת... היה משהו נכון בדבריה.
אבל היה משהו נוסף, משהו שקשור אלי שהיא כנראה לא לקחה בחשבון. או אולי היא חשבה שזה יעבור לי.
אבל זה לא יכול לעבור.
לםחות לא עד שאני אטפל בזה.
היססתי מעט אך בסופו של דבר הושטתי אליה את ידי.
היא מיד נרתעה מעט לאחור ושיחררה קריאת הפתעה "אתה קפוא!".
היא הושיטה אלי גם את ידה השניה ועטפה את ידי בשתי ידיה. ידיה היו חמימות והיא ניסתה לחמם גם את שלי מעט, היא שפשפה את ידיה בידי בעדינות.
היא הייתה כה ממוקדת במעשיה עד אשר גם כששערה נפל על פניה היא לא הבחינה בכך כלל, היא שאפה ונשפה אוויר דרך פיה ויצרה עננות קטנות של ערפל קפוא.
ואני הבטתי בה כמהופנט והרגשתי איך אני מתחיל להפשיר. מחוות הדאגה הקטנה שלה חיממה לא רק את ידי, כי עם גם את ליבי.
בסופו של דבר היא הרימה אלי את מבטה ואמרה "בוא נחזור לבית".
אני לא יודע אם היא ציפתה לתגובה שלי או שאולי היא הופתעה, אבל גם אם היא הופתעה, היא לא הראתה לי זאת.
נתתי לה למשוך אותי לעמידה.
אבל לפני שהתרחקנו מביתי הקודם, הפניתי את ראשי לאחור, ונעצתי מבט ארוך ועמוק במקום שפעם קראתי לו בית.
'להתראות' אמרתי לו בליבי '... עד לפעם הבאה שניפגש'.
לין דחקה בי קלות בגבי וכך התרחקנו מביתי האהוב.
צעדנו בשקט, במקום להקשיב לקולות שלנו המדווחים אחד על השני, שמרנו על שתיקה והקשבנו לרעש המכוניות הנוסעות על הכביש, ורשרוש העלים ברוח.
הרוח הקרירה הסחררה ודהרה לידינו והשאירה אחריה קור מצמרר ושריקות קולניות. הרגשתי כאילו בשריקותיה היא שרה לנו שיר ערש, רומזת לנו שהגיע הזמן שלנו לעצום עיניים.
אבל לא יכולתי לישון עכשיו, הייתי צריך לחשוב, הייתי צריך לתכנן.
לין אמרה לי דברים חכמים בלילה בנוגע לבחירת החיים שלי, דברים שגרמו לי לחשוב.
היא גרמה לי להבין שזה הזמן שלי להתחיל לפעול. הגיע הזמן שאני אפסיק לחכות לרגע הנכון, לרגע שבו אני אהיה מוכן... אני פשוט צריך ליצור את הרגע הזה.
ואני בוחר להתחיל עכשיו.
"תודה, לין" לחשתי לפתע.
היא נעצה בי מבט מופתע "תודה על מה?"
העברתי יד בשיערי החלק והארוך ועזרתי לרוח לפרוע אותו יותר "על כל מה שאמרת לי הלילה" אמרתי וחייכתי אליה.
היא החזירה לי חיוך "אני שמחה שהצלחתי לעזור לך" קולה היה מלא ברצון ובכוונות טובות ואמיתיות.
"עכשיו אני מבין, עכשיו אני יודע" המשכתי בדבריי וניצוץ פרוע הבזיק בעיני.
לין נראתה מעט מבולבלת, אבל היא המשיכה לחייך אלי "תסביר בבקשה..." היא ביקשה.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי בהתרגשות קלה
"הבנתי שאני אוכל להיות מאושר, אוכל להתחיל לחיות את החיים שלי רק אחרי שאני אנקום במי שהרס אותי ואת חיי.
הבנתי שאם אני רוצה לשנות משהו, ולהשפיע הגיע הזמן שלי לפעול. ואני מתכוון לנקום בו... מחר".
החיוך של לין נמחק מפניה בין רגע, ולמרות ההבטחה שלה, למרות שהיא הבטיחה לי שהיא תעזור לי לנקום... הצבע אזל מפניה במהירות מדאיגה.
"מ-מחר?" היא גמגמה, אני לא בטוח שהיא התכוונה שכך דבריה ישפיעו עלי... אבל אני יכולתי רק לחייך.
"מחר".

***************************************

היי,
אשמח שתאמרו מה דעתכם עד עכשיו...

שיהיה לכולכם ערב קסום🌟🌈