נער הרחוב (boyxboy)

סוף דבר

מאותו הרגע דברים התחילו לזוז מהר.
ד''ר רוג׳ר אוליסן, נכנס בתזמון מושלם לדברינו יחד עם השומר כדי לקחת את לורנס ממני (נגמר לנו הזמן). לפני שהם יצאו הוא שאל "יש לך תשובה?"
בזמן שהנהנתי לא יכולתי שלא לחשוב האם הוא הכניס אלי את לורנס בכוונה רק אחרי שהוא הציע את הצעתו, או שאולי באמת בגלל שלורנס התעקש לראות אותי, כך או כך לא יכולתי שלא להרשות לזוויות פי להתעגל כלפי מעלה בחיוך.
שבוע וחצי מאותו היום שיחררו אותי מהכלא.
יכול להיות שזה לא היה חכם מצידי, אבל לא חשבתי שיש לי יותר מידיי מה להפסיד.
ברגע שהתירו את האזיקים מידי ורגליי הוציאו אותי מתא הכלא שלי, לא הסכמתי ללכת עד שיתנו לי לראות את לין.
"זוז כבר, ילד" הסוהר ניסה למשוך אותי בחוסר סבלנות "אתה אמור לרצות לברוח מכאן, לא להישאר".
שילבתי את ידי על חזי ולא זעתי ממקומי "אני רוצה לראות את לין".
"מספיק עם השטויות" הוא ניסה למשוך אותי שוב.
בזמן שהסוהר הראשון המשיך בדחיפות חסרות הטעם שלו, ראיתי את הסוהר השני ממלמל בשקט.
חייכתי.
לא עברו יותר מעשר שניות עד שהוא אמר "אני אקח אותך אליה" הוא נעץ בי את עיניו והן היו רכות יותר ממה שציפיתי למצוא "יש לך חמש דקות בלבד".
הנהנתי "זה די והותר" הרשיתי לעצמי להיות חצוף הוספתי "תובילו אותי".
הסוהר הראשון לא נראה מרוצה, אך הוא לא פקפק בהוראותיו והן הובילו אותי אל תא הכלא הזהה כמעט לשלי, בו שהתה לין. מסתבר שהוא לא היה רחוק ממני בכלל.
"לין!"
רצתי אליה ברגע שזיהיתי את כדור האדם המצונץ שיושב בפינת הכלא.
הכדור הוציא את ראשו וגילה את לין בתוכו "קאי?" היא נעמדה "מה אתה עושה פה?".
"שיחררו אותי" אמרתי.
"איך?".
הישרתי אליה מבט "ד"ר רוג׳ר אוליסן ביקש לאמץ אותי".
ההבעות על פניה התחלפו במהירות, תדהמה, חוסר אמון, שעשוע ולבסוף נראה לי שהבנתי גם בקנאה.
"אני רוצה להוציא אותך מכאן" אמרתי ואחזתי בסורגים כאילו כוחי בלבד יספיק לשם כך "אני אבקש מאבא של לורנס שיעזור לנו".
לין היססה, היא התקרב אלי והניחה את ידה על ידי "אני לא רוצה שתוציאו אותי" היא לחשה.
קינאתי את מצחי הבלבול "אל תדברי שטויות, אף אחד לא רוצה להיות בכלא".
היא חייכה חיוך רפה והעבירה את ידה אל פני, היא נעצרה על הלחי שלי וליטפה אתה בעדינות, גופי הצטמרר בתגובה.
"יותר טוב לי כאן" היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהסבירה "נותרו לי שלושה שבועות בכלא ובגלל שאני קטינה הם מחוייבים לעזור לי. אני-" היא היססה "אני עוזבת, קאי. הם מתכוונים לשלוח אותי לפנימייה לנוער בסיכון".
האדמה תחת רגליו רעדה.
"לא" נשפתי "את לא יכולה להסכים לזה, הם בטח לא יכולים לשלוח אותך לשם נגד רצונך!"
"היי.." היא לחשה לעברי בשקט "זה בסדר, הכל בסדר, קאי. אני רוצה ללכת לשם, אני רוצה לפתוח דף חדש, אני לא רוצה להיות כל החיים גנבת, יש לי חיים שלמים לפניי וכל עוד אני יכולה להפוך למישהי טובה יותר, מגיעה לי ההזדמנות לכך, אתה לא חושב?".
נשימותיי רעדו וחזי עלה וירד בפראות.
"דקה אחת בלבד!" הסוהר קרא מאחורינו.
"מגיע לך הכי טוב שבעולם, לין, את הצלת את חיי כל כך הרבה פעמים, מגיע לך רק אושר" אמרתי והתכוונתי לכל מילה.
היא חייכה "גם לך, קאי, אפילו שרוב הזמן אתה לא מאמין בזה".
"אני באמת שמחה בשבילך שהם אימצו אותך, אף פעם לא התאמת להיות נער רחוב, היית טוב לב מידי בשביל החיים האלה. סוף סוף אתה חוזר לאן שאתה שייך" היא חייכה "אני חושבת שלורנס עושה אתה שמח יותר".
הרגשתי איך עיניי מתמלאות בדמעות שאיימו לרדת "את תהיי רחוקה ממני" התנשפתי בכבדות "אני לא יכול-"
"אתה יכול, קאי" עיניה היו מלאות בנחישות "אני לעולם לא אעזוב אותך, לא באמת, אני תמיד כאן" היא הניחה יד על החזה שלי "אני מבטיחה שאני אבוא לבקר אותך כל כך הרבה פעמים עד שיימאס לך ממני".
צחקתי בתסכול ופרנויה "לעולם לא יימאס לי ממך".
"עשר שניות!".
"אני אתגעגע אלייך" לחשתי בקול שבור והשעתי את ראשי על הסורגים בצמוד למצח שלה.
"אני אתגעגע אליך המון" היא הניחה את ידיה על העורף שלי ובעדינות משכה אותי קרוב יותר אליה. היא קירבה את ראשה אלי ושפתינו נפגשו בנשיקה עדינה וכאובה. היא התנתקה ראשונה מהנשיקה "להתראות, קאי".
לא הצלחתי להוציא עוד מילה מפיו, נתתי לזוהרים להוביל את גופי השבור, אלמלא אחיזתם הייתי מזמן מתמוטט על הרצפה בריפיון איברים.
מצאתי את עצמי יוצא אל אור השמש לממצמץ בעיני בניסיון לסגל את ראייתי אליה.
"קאי!" ד"ר רוג׳ר אוליסן נופף לי לאותת את מיקומו, הסוהרים הובילו אותי אליו תוך כדי שאני מועד בלי סוף אל מיקומו, ראיתי שאבא של לורנס בוחן אותי אך הוא לא אמר דבר עד שהוא סיים לחתום על הטפסים שהסוהרים הושיטו לו ועד שהם הנהנו לעברינו לשלום והסתלקו בברכת "שמור על עצמך, ילד".
ברגע שהם הלכו ד"ר רוג׳ר אוליסן, או אולי אני כבר יכול לקרוא לו האבא המאמץ שלי, הניח שתי ידיים על כתפי ועיניו הכחולות הזוהרות כשל בנו, לורנס, הביטו בי בעדינות ושאלו "מה קורה, קאי?"
הרגשתי מסוחרר "אני-".
הספקתי ללכת שני צעדים הצידה לפני שנפלתי על הרצפה והקאתי. הקאתי את כל מה שהיה לי בבטן מהזמן האחרון, הקאתי עד שכאבה לי הבטן ושרף לי הגרון, הקאתי עד שלא חשבתי שנותר משהו ממני.
כל אותו הזמן רוג׳ר ליטף את גבי בעדינות והביט שיערות מפניי.
"זהו" לחשתי בשקט ונעמדתי על זוג רגליים רועדות.
רוג׳ר ניקה את פניי. לרגע אחד עמדו זה מול זה, ללא מילים, רק עם מבטים, עינינו דיברו זו עם זו.
עד שהוא פתח לעברי את ידיו ואני נפלתי לחיקו כשאני ממרר בבכי ומשחרר את כל הכאב, הקושי והסבל ששמרתי בשנים האחרונות.