נער הרחוב (boyxboy)

פרק 6

הגוף שלי רעד.
התיישבתי על רצפת הרחוב הקרה, כאשר ידי מונחות משני צידי גופי כשני שומרי ראש, וכך הן מחזיקות את כל גופי ומונעות ממנו לקרוס.
הטתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיניי, קול אנחת כאב יצא מגרוני מבלי משים.
נתתי לרוח הקרירה לצנן מעט את גופי, שהתחמם מעוצמת הזיכרון. נתתי לאוויר הלילה הקריר להלום בי כרצונו, בעוד אני מושיט אליו את גופי מרצון.
אם התאמצתי ממש, יכולתי לשמוע את צחוקם של הילדים מהבית שלי... מהבית שהיה שלי.. ועכשיו הוא איננו.
אני זוכר... כשאמא שלי... כשהיא... מ-מתה (רק המחשבה על כך העבירה רעד עצום בגופי), בכיתי כל כך הרבה ליד המיטה שלה, אבל המשכתי לדבר איתה, כאילו שאם אני אמשיך להתייחס אליה, אולי היא... אולי היא תחזור אלי. אולי פתאום היא תתעורר.
הייתי בן שתיים עשרה כשהיא... כשזה קרה. הייתי מספיק גדול כדי להבין שאם היא לא מגיבה לי, אם החזה שלה לא עולה ויורד ואם אני לא מצליח להרגיש אצלה דופק... היא... לא בחיים.
אבל אני לא רציתי להאמין בכך, והמשכתי לנסות... קיוויתי שהיא לא באמת עזבה אותי. אמא אמורה להישאר איתי לנצח... או כמעט עד הנצח. ובטח שהיא לא אמורה לעזוב אותי כל כך מהר.
אבל היא כן.
וכשהוציאו אותי מהבית שלי, ועברתי לגור ברחוב, הבנתי משהו חשוב.
אני לא כועס על אמא שלי שהיא עזבה אותי. לא.
אני כועס על כל מי שגרם לזה לקרות.
שנאתי בכל ליבי את הרופא שהבאתי לאמא. שנאתי אותו על כך שהוא לא באמת עזר לה.
שנאתי את כל מי שעבד עם הרופא, את כל החברים וחברות שלו, את המשפחה שלו ואת החברה שבה הוא נמצא.
שנאתי כל מה שקשור אליו, כל מה שדומה לו וכל מה ומי שמתהלך בקירבתו.
רציתי נקמה.
והתכוונתי לנקום בכל מי שהיה לו קשר למותה של אימי, גם אם הקשר לא היה ישיר.
אבל לא התכוונתי לפגוע באף אחד מהאנשים שאכלסו את הבית שלנו כעת.
בעבר רציתי לנקום בכולם, זה כלל אותם, אבל אם הזמן הבנתי שהם... לא אשמים בדבר. הם בסך הכל משפחה במעמד בינוני, שרק רצתה לקנות בית ולגדל בו שלושה ילדים קטנים ואפילו חמודים. (כן, עקבתי אחריהם תקופה ארוכה במיוחד).
הם לא היו יכולים לדעת מה קרה בבית הזה לפני שהם קנו אותו, הם לא אלה שגירשו אותי מהבית שלי, ואני לא יכול להאשים אותם בכלום. הם בסך הכל רוצים לחיות באושר ובשמחה.
נאנחתי.
יכולתי לראות מבעד לחלון צללית של ילד קטן שמשחק בקוביות ובונה מגדל גבוה, מהמקום שלי הוא היה נראה נינוח למדי.
סכנת ההתפרקות שנראית לו הכי אפשרי כרגע בחייו, היא של המגדל, לא של שום דבר אחר ואני מקווה מאוד בשבילו שזה ישאר ככה לנצח.
נאנחתי שוב.
לפתע הרגשתי שנהיה לי צפוף. באופן אוטומטי רציתי להתרחק ולפנות לעצמי עוד מקום, אבל הרגשתי שזה לא יהיה מנומס מצידי, ולא זזתי, אפילו לא מעט.
"על מה אתה חושב?"
הקול הזה היה לי יותר מידי מוכר.
נשפתי אוויר בקולניות "איך ידעת שאני פה?"
"כי אני מכירה אותך.." לין חיקתה אותי וגם היא נשפה אוויר בקול, אך היא הוסיפה לזה גם גלגול עיניים מפואר.
"אם כך... על מה אני חושב?" הזדקפתי במקומי וליכסנתי אליה מבט.
היא הזדקפה גם היא... כאילו היא הצל שלי ואמרה "כמה ניחושים יש לי?"
"אחד"
"שלושה!"
"אחד"
"בסדר" היא נכנעה והעבירה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה, היא נעצה בי את עיניה, אבל אני לא הישרתי אליה את מבטי, המבט שלי בהה קדימה, אל הבית שלי.
"הניחוש שלי... הניחוש היחיד שלי... הוא..." היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהיא אמרה "העבר שלך".
"מה?" הפניתי אליה מבט מבולבל.
"העבר שלך" היא חזרה על דבריה.
"שמעתי מה אמרת גם בפעם הראשונה" אמרתי בקוצר רוח, אך הייתי חשדני במקצת "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'העבר שלך?'"
היא נאנחה ונעצה בי זוג עיניים חומות חודרות "אתה יודע למה אני מתכוונת" היא אמרה בתוכחה בקול שלא עלה על לחישה חלושה.
נאנחתי בפעם המי יודע כמה.
כן.
ידעתי למה היא מתכוונת.
"איך ידעת?" שאלתי מופתע מעט.
היא הביטה בי כאילו אני קשה הבנה. אבל אולי אני קשה הבנה, אבל אני קשה הבנה שהיא אוהבת.
"אמרתי לך.." על שפתיה היה התחלה של חיוך שהנחתי שלא יגיע לכדי שלמות, לפחות לא בזמן הקרוב "אני מכירה אותך".
הייתה שתיקה קצרה ולבסוף היא אמרה "טוב.. אולי זה קשור גם לכך שאתה לא מצליח להוריד את העיניים מהבית הקודם שלך".
הבית הקודם שלך.
היה לה כל כך קל לומר זאת.
היא אמרה את זה כאילו קניתי מברשת שיניים חדשה. כאילו... כאילו להחליף בתים זה דבר נורמלי.
כאילו לגור ברחוב זה דבר הגיוני.
אבל שום דבר מזה לא היה הגיוני. ושום דבר מזה לא היה קל.
זה היה נורא.
זה היה סבל.
זה היה כמו לחצות את הגיהנום, ולעבור לגור בגבול שבין הגיהנום לגן עדן.
ככה שכרגע אני תקוע באמצע, לא נהנה יותר מידי אבל גם לא עד כדי כך סובל. אני חווה משני העולמות לפרקי זמן קצרים.
והכל בגללו.
הכל בגלל שהוא לקח את החיים של אמא שלי.
אני שונא אותו.
ואני עוד אגיד לו את זה.
אני לא אעבור על מה שהוא עשה לי, על כל מה שהוא גרם לי לעבור, על כל מה שקרה לי בשתיקה.
זמני עוד יגיע.
וכשהוא יגיע... הוא יגיע בגדול. והוא יכה בחוזקה. "אני אנקום בו" סיננתי מבעד לשיניים חשוקות "אני נשבע. אני נשבע שאני אנקום בו".
כשלין הביטה בי, בהתחלה חשבתי שראיתי חשש ודאגה בעיניה, אך אם הם אכן היו שם, הם נעלמו במהירות.
לין הניחה את ידה הקטנה שאיכשהו הייתה חמה ונעימה למרות מזג האוויר הקר, על ידי שהייתה מונחת על האדמה הקרה "אני יודעת... אני יודעת.." היא לחשה לי בקול שקט "ואני אעזור לך".