נער הרחוב (boyxboy)

פרק 7

ישבנו ביחד במשך כמה דקות.
ידה של לין עדיין הייתה מונחת בעדינות על ידי, כאילו היא שם כדי להזכיר לי שהיא כאן אם אצטרך אותה. מחווה יפה.
מלבד ידה שהונחה על ידי, היא שתקה. היא הבינה שאני צריך כמה רגעים עם עצמי, בשקט ופשוט... לחשוב, להיזכר, ולעכל.
הרגע שבו הזיכרונות צפים ומציפים אותי, תמיד היה רגע קשה עבורי. הייתי מניח שכל פעם שהזיכרונות יתעוררו בי שוב, יהיה לי קל יותר להתמודד איתם. כי בסופו של דבר אני... אתרגל להם, ככה שכל זיכרון יהיה עדיין קשה וכואב מאוד, אך לא כמו הפעם הראשונה.
אבל זה לא מה שקרה.
בכלל לא שינתה העובדה שעברו חמש שנים מאז היום הנורא, עוצמת הזיכרונות והכאב העצוב שכרוך באותם הזיכרונות, לא פחתה מעולם.
ההבדל היחיד בין אותו הרגע מזיכרוני להיום, הוא שהיום אני כבר לא בוכה בכל פעם שהזיכרון מכה בי.... אני בוכה, אבל רק לפעמים. רוב הזמן אני מצליח להתגבר על הדמעות, למדתי להפוך את הדמעות שלי לכעס, לשנאה.
כמויות השנאה שנמצאות בגופי הן בלתי אפשריות לספירה מרוב גודלן, אני חושב שכמויות השנאה שנמצאות בי היא הכמות שיש למאה אלף אנשים...
בעצם... אני חושב שיש לי כמויות של שנאה שהיו מספיקות לכל העולם. אני לא יכול לנסות לתאר אפילו כמה יש לי, רק שיש לי די והותר.
ועוד יגיע היום שבו סוף סוף אפרוק ואשחרר מגופי ומנשמתי את כל השנאה שאני חש כלפיו, ואני אפיל את כולה עליו.
עוד יגיע הרגע הזה.
הוא עומד להתחרט כל כך על הרגע שבו הוא פגש את קאי אליוט. אם הוא לא התחרט עליו עד עכשיו.
כדאי לו להיזהר, כי אני מגיע אליו... ואין בליבי רחמים. לא בשבילו.
"קאי..." קולה של לין נישא על גבי הרוח.
לא עניתי לה, וגם לא טרחתי להסב אליה את מבטי.
"אנחנו הולכים" היא אמרה ברצינות.
הגבה הימנית שלי התרוממה.
אהממ אני חושב שהיא התבלבלה. היא התכוונה כנראה לומר שהיא הולכת, אבל אני נשאר כאן.
כן. אני בטוח שהיא התבלבלה, כדאי שאתקן אותה.
"את יכולה ללכת..." ניסיתי לנסח את דבריי בעדינות, אחרי הכל, היא הייתה פה בשבילי ולא רציתי לפגוע בה אחרי שהיא תמכה בי.
"אני אלך... איתך".
לין כבר נעמדה וניערה את מכנסיה מהליכלוך שהצטבר עליהם במהלך ישיבתה על האדמה.
היא עמדה כשהיא מושיטה לי את ידה ועיניה נעוצות בי.
ולא יכולתי שלא לשקוע בזיכרונות שלי, שוב.
היא עמדה מולי בדיוק כמו שהיא עמדה מולי בעבר...

"היי, ילד" היא התקרבה אלי בצעדים מהוססים.
ניסיתי למחות בעזרת שרוולי, שהיה כבר רטוב לגמרי, את הדמעות שעדיין המשיכו לרדת על פניי.
"מ-מה את רוצה?" שאלתי בקול צרוד וכואב.
לא ידעתי בכלל מי הנערה הרזה הזאת שמתקרבת אלי בהססנות, אולי הייתי צריך לשאול אותה קודם מי היא. אבל זה לא משנה. זה לא באמת שינה לי משהו.
האדם היחיד שהתעניינתי בו עכשיו, ושאתעניין בו לנצח, הוא אמא שלי.
לא באמת שינה לי מי הילדה הזאת שעומדת לפני, כי היא פשוט לא חשובה. האדם היחיד שחשוב הוא אמא. והיא לא אמא שלי.
"ראיתי מה קרה.." היא פתחה בהיסוס והתיישבה במרחק מה ממני על האדמה שהייתה חמה מאור השמש שפגע בה.
היא ראתה מה קרה?
הנחתי שהיא התכוונה לחלק שבו הרשויות אמרו, או בעצם דרשו ממני לעזוב את הבית שלי. הם אמרו שאני אבוא איתם והם ידאגו לי, הם ימצאו בשבילי משפחת אומנה או שאולי אלך לבית יתומים. אבל לא אוכל להישאר בבית, או להחזיק אותו ברשותי לעתיד, כי אין לי כסף.
עוד פעם כסף.
למה אף אחד לא אמר לי שמי שאין לו כסף לא יכול לחיות? אמא שלי הייתה בחיים עכשיו אם רק היה לנו כסף.
אבל היא לא.
כי בלי כסף... אין חיים.
איזה משפט מדכא.
והוא עצוב, כל כך עצוב... כי הוא נכון.
אבל... אני ברחתי. לא רציתי לבוא איתם, לא רציתי להיות במגע או אפילו במרחק נגיעה עם האנשים שהרסו והורסים ורוצים להרוס לי את החיים.
העדפתי לברוח.
ובינינו.... מי רוצה לרדוף אחרי ילד עני שאין לו כסף אפילו כדי לקנות לעצמו פרוסת לחם עם עובש?
אף אחד.
הם קראו וצעקו בשם שלי כמה פעמים, ו... זהו.
הם כנראה חשבו שעדיף להשאיר אותי עזוב, כי... אני בסך הכל סתם ילד עני וחסר ערך. לא הייתי אפילו מספיק חשוב להם מכדי שהם יטרחו לחפש אותי יותר משלוש דקות.
ובזמן שהם עזבו אותי לנפשי, והשאירו אותי מאחור, אני בכיתי ובכיתי ו... תכננתי את הנקמה שלי.
אני נשבעתי באותו היום, נשבעתי שאני אנקום. כי מי שמתעסק עם אמא שלי, הולך לשלם על כך ביוקר, ואני אדאג לכך.
עד שהילדה הרזה הגיעה והחליטה להפריע לי.
היא נעצה בי שתי עיניים גדולות וחודרות.
"מה?" משכתי באפי בקול.
"לא הקשבת למה שאמרתי, נכון?" היא הביטה בי בתוכחה.
משכתי בכתפיי בחוסר עניין.
ראיתי שהיא נאבקה עם עצמה האם לגלגל עיניים, אבל כנראה שהיא ריחמה עלי מספיק כדי לא לעשות את זה.
"אמרתי שאני ראיתי שהעיפו אותך מהבית שלך" אולי היא ריחמה עלי במעשים, אבל בדיבורים היא הייתה ישירה לחלוטין.
"אני מניחה שזה אומר שאתה גר ברחוב עכשיו?" היא המשיכה בחוסר הטאקט האגבי שלה.
"אני גם מניח" אמרתי בעצבנות, מי לעזאזל הילדה הזאת?! ולמה היא החליטה לבוא ולהעיק עלי דווקא עכשיו??
"יופי" היא ענתה.
"יופי?" שאלתי בתדהמה.
היא מיהרה להסביר "רציתי להציע לך מקום להיות בו... לא כדאי שתסתובב לבד ברחוב, הרחוב יכול להיות מסוכן מאוד, במיוחד לילדים.
יש לנו סוג של בית, מקום שבו תוכל לגור עם עוד אנשים חסרי בית".
כשהיא ראתה את מבטי התוהה, היא מיהרה להוסיף "אל תדאג, אין בינינו פדופילים או רוצחים, כולנו אנשים טובים... רוצה להצטרף?"
נערתי את ראשי.
לא הצלחתי לחשוב על הבית שהיא דיברה עליו. כי הבית שלי היה פה. המקום שלי היה פה, והוא תמיד יהיה פה.
"זה הבית שלי..." ניסיתי להסביר לה.
אך היא קטעה את דברי "אני יודעת..." היא דיברה לפתע בעדינות "אבל אתה צריך בית חדש. תן לי לעזור לך.."
אני רק נענעתי בראשי לשלילה בכוח "אני לא רוצה בית חדש" מחיתי בכעס, מה היא לא מבינה במה שאני אומר?
אני.
לא.
רוצה.
בית.
אחר.
זה הבית שלי.
נשאתי עיניים אל המקום שבו מאז ומעולם היה ביתי, והבטתי בו בכאב ובצער.
אבל הנערה הייתה עקשנית, כמעט כמוני. אולי אפילו יותר.
"אולי אתה לא רוצה" היא אמרה "אבל אתה צריך".
נאנחתי בעייפות והחזרתי את מבטי אליה "א-אני... בסדר" נכנעתי, קיוויתי שאני לא עושה טעות בכך שהסכמתי לה.
הבטתי לאופק ועצמתי את העיניים שלי בכוח. כשפתחתי אותן, הן היו יבשות מדמעות וננעצו בעיניה של הנערה הזרה שהציעה לי נחמה ועזרה "אני רוצה נקמה" אמרתי לה בכעס.
"אני יודעת" היא אמרה בעדינות "... ואני אעזור לך".
היא נעמדה, והושיטה אלי את ידה.

***************************************

לילה טוב🌙🌠