נער הרחוב (boyxboy)

פרק 23

העיניים שלו היו כחולות, כחולות כמו קרח. רק שבניגוד לקרח, הם לא היו קפואות, לא הפעם.
לפני חמש שנים הן דמו לקרח אמיתי, כחולות, קרות וקפואות.
אני זוכרת את המבט הקר בעיניים שלו, את האדישות, את חוסר האכפתיות מהמטופלת שלו שהייתה במצב גסיסה, שהמוות כמעט נעץ בה את ציפורניו.
הוא היה קר ואדיש.
אבל לא היום.
היום כשהוא הביט אל תוך עיניי, הן היו כמו מים, כחולים ושקופים, וכל שנגלה לי בהן באותו הרגע היה רק דאגה.
מבטו ננעץ בי רגע אחד יותר מהרצוי לפני שהוא הסב את מבטו בחזרה אל לורנס.
נשפתי אוויר בתסכול ואגב כך העפתי את הפנוי שלי מהפנים, מה שגרם לו רק להכנס לי לעיניים ולהכריח את היד שלי לזוז ממקומה כדי לתקן את הנזק.
הרגשתי את התסכול מתחיל לגאות בתוכי.
איך בכלל יכולתי לחשוב שפרצתי לבית הלא נכון? איל יכולתי לחשוב שלורנס הוא לא הילד של אביו, של ד"ר רוג׳ר אוליסן?
הרגשתי כאילו טמנתי מלכודת לעצמי ונפלתי לתוכה.
מובן שלורנס הוא בנו של ד"ר רוג׳ר אוליסן. איל לא ראיתי את קווי הדמיון בין השניים?
ללורנס ולד"ר רוג׳ר היו עיניים זהות, כחולות, יפות ועמוקות, אפילו הצורה שלהן הייתה זהה.
שיערו של ד"ר רוג׳ר היה בהיר מאוד והוא נקצץ מספיק כדי שלא יראו שכנראה היו לה פעם תלתלים, אבל אני יכולים לראות את ההתחלה שלהם. גם ללורנס יש תלתלים בלונדיניים.
תווי הפנים, מנבה הגוף אפילו צורת ההליכה, כולם היו זהים של אביו.
רק שפתיהם לא היו זהות, לד"ר רוג׳ר היו שפתיים חיוורות ודקות, ואילו ללורנס היו שפתיים שמנמנות בצבע דובדבן, היו לו השפתיים של אימא שלו.
איך לא ראיתי את ההבדל לפני כן??
ראיתי את ד"ר רוג׳ר אץ אל בנו, איך מאבא דואג הוא נהפך לרופא בכיר, החשש נעלם ממקומו וכל שנותר כעת היה רק קול סמכותי ומלא ביטחון שציווה לערוך את הבדיקות המתאימות לילד הבלונדיני.
הוא סגר את הווילון ובדק את לורנס, ואני מצאתי את עצמי עומד מצידו השני של הווילון, בוהה בו במצמוץ עיניים ומנסה להבין מה קרה. 
הכל קרה בדקות.
לא עברו יותר מחמש דקות עד שד"ר רוג׳ר קיבל שיחה דחופה מהמחלקה שלו שקראה לו לחזור במהירות, לא הייתה לו ברירה מלבד להשאיר את בנו ולחזור אל המחלקה, אך לא לפני שהוא זרק עוד פקודות ומשימות לצוות הרפואי.
לפי תגובת הצוות הרפואי, הנחתי שד"ר רוג׳ר הוא רופא בכיר ומוכר. ראיתי איך הצוות ממהר חזור מדרכו ולמלא ללא דופי את פקודותיו.
אני ראיתי אותו בפעולה רק פעמיים.
השוני בין שני הפעמים היה מדהים.
בניגוד אל אמא שלי, כאן הוא התנהג כמו רופא שמנסה להציל חיים ולעזור באמת, ולא כמו רופא שלא אכפת לו מה יעלה בגורל המטופל.
השוני היה מהמם. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפעל מעבודתו, הייתי צריך לזכרו שבגללו אמא שלי מתה, שהוא מציל חיים הורס חיים ביחד.
והוא אבא של לורנס.
ליוויתי את לורנס על המיטה שלו לכל הבדיקות כשמדי פעם הצטרף אלינו אביו לכמה דקות, עד שהוא נאלץ לרוץ בחזרה למחלקה שלו.
אחר הצהריים הפך לערב, והדקות הפכו לשעות. השתדלתי להיות עם לורנס ככל שהצלחתי, אך לפעמים הם ביקשו ממני לצאת, כמו עכשיו, מצאתי את עצמי יושב על ספסל מחוץ לחדר הטיפולים שבו לורנס שכב ונבדק, בוהה הרצפה בחוסר מעש, ומנסה להבין איך לעזאזל אני אמור לחזור מכאן לבית?
"היי" מישהו בעל קול עמוק ועדין התיישב לידי.
הרמתי את עיניי ופגשתי במבטו של ד"ר רוג׳ר אוליסן בפעם השנייה להיום.
"קפה?"
הוא לא חיכה שאענה לו והוא דחף לי כוס מקרטון ליד, ועל ברכיי הוא הניח שקית חמה "כדאי לך לאכול את הקוראסון  כשהוא עוד חם"
הוא חייך אלי.
ד"ר רוג׳ר אוליסן חייך אלי.
ובחיוך שלו היה דומה כל כך לחיוך של לורנס שזה כאב.
"תודה" אמרתי.
הוא קנה גם לעצמו כוס קפה ולגם ממנה "אהה~" הוא נאנח "הקפה הכי טעים ב'סידרס סיני'".
הוא הביט בי מזווית העין "אני מדבר מניסיון, כן?"
לא יכולתי שלא לגכח "אתה טעמת את כל הקפה שמוכרים בבית החולים".
הוא הנהן ולגם עוד לגימה מהקפה.
יכול להיות שנעצתי בו עיניים פעורות כי הוא צחק ואמר "ככה זה כשאתה עובד כאן, רופא צורך הרבה קפה ניסיתי את הכל" הוא משך בכתפיו בסוף המשפט.
לא יכולתי שלא לגכח.
מי היה מאמין שאני, קאי אליוט, אשב עם הרופא שאני כל כך מתעב, אשתה קפה ואצחק איתו בזמן שאנחנו מלווים את הילד שלו בבית החולים. לא רק שאני צחקתי איתו, אני חושב שהתחלתי לחבב אותו.
רציתי להקיא.
אבל איך יכולתי להקיא כשאני שותה קפה (שבאמת היה ממש טעים) ואוכל קוראסון מלא השוקולד חם?
"אני חושב שעדיין לא עשינו היכרות" הוא אמר והביט בי ברוך.
"אני רוג׳ר, אבא של לורנס"
"ד"ר אוליסן רוג׳ר" אמרתי מבלי לחשוב.
הוא נאנח "נכון, אבל אני גם רק רוג׳ר, אבא של לורנס".
לצערי הרב דבריו רק גרמו לי לחבב אותו יותר. החיבה הזאת עוד תעשה אותי חולה.
הנהנתי בהבנה ואמרתי "אני קאי, קאי אליוט".
הוא חייך "לורנס, אמר לי שאתה חבר שלו"
הוא שוב קרא לי חבר שלו, מבלי לשים לב חייכתי.
"כן".
הוא סיים את הקפה וזרק אותו לפח הזבל הקרוב, לאחר מכן הוא סובב את גופו והביט בי "איתך דיברתי בפלאפון, נכון?"
הנהנתי.
"אם כך, אתה ראית את התאונה, בבקשה, תספר לי מה קרה שם?"
לא ידעתי אם אני צריך לספר לו.
בכל זאת, היית בלי הרגשה שהבריונות שלורנס עובר, היא הסוד הקטן שלו. לא רציתי להיות מי שיספר את הסודות שלו לאחרים, לא רציתי לתת לו הרגשה שאני בוגד בו, לא אחרי שכבר שברתי את אמונו כשפרצתי אל ביתו וגנבתי ממנו אוכל.
נוסף לכך, יכול להיות שגם אני הייתי אשם בתאונה, אם לא הייתי מתערב, יכול להיות שהיא לא הייתה נגמרת כמו שהיא נגמרה.
התלבטתי אם לענות לו על השאלה או לא, כשלפתע הוא ספק אמר ספק שאל "שוב הרביצו לו?"
הוא עצם לרגע את עיני, וכשהוא הרים אלי את מבטו בשנית, לא יכולתי שלא להנהן באישור.
"אתה יודע...?"
כעת הוא הנהן.
"הוא לא ממש מדבר איתי על זה" הוא נאנח "פעם אחת הוא פלט לי שמציקים לו בבית הספר, כשהתחלתי להביט בו מקרוב הייתי מוצא עליו מדי פעם חבורות".
החיוך שלו היה עצוב, עצוב כל כך שלא יכולתי שלא ללחוש אליו "הם הרביצו לו, ניסיתי לעזור לו, אבל לא יכולתי לעשות דבר כשהם דחפו אותו לכביש, אני ראיתי את המכונית פוגעת בו. אני מצטער"
לא הצטערתי בשבילו.
הוא אמנם היה נחמד ונדיב, אך אני עדיין מתכוון לנקום בו על מעשיו כלפי אימי.
הצטערתי בשביל לורנס. לורנס ילד טוב, לא הגיע לו לסבול מבריונות, לא מגיע לו לסבול.
אור העביר יד בשיערו והפעם כשהוא חייך, החיוך שלו לא היה עצוב "לורנס סיפר לי שתפסת פיקוד בתאונה".
הסמקתי קצת.
"הוא אמר שחילקת פקודות ושאיכשהו ידעת בדיוק מה עליך לעשות, הוא אמר שניסית לעזור גם לו וגם לנהג שהיה במכונית".
"ז-זה שום ד-דבר" גמגמתי. באמת לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד, רק רציתי לעזור להם.
"אתה טועה" הוא אמר "זה היה המון" יכול להיות שאני טועה, אבל אני חושב שראיתי גאווה בפנים שלו "חשבת לעסוק ברפואה בעתיד?"
הייתי כל כך המום שאני חושב שהשארתי את הפה שלי פעור בתדהמה כמה שניות. האם הרופא שרצח את אמא שלי אמר לי כרגע שיש לי עתיד ברפואה? בטוח ששמעתי טוב?
לפני שהספקתי לבקש ממנו לחזור על דבריו, כיוון שהחלטתי שלא שמעתי טוב את דבריו, הפלאפון שלו צלצל וכעבור כמה מילים קצרות הוא נאנח ואמר ביובש "צריכים אותי במחלקה, אתה יכול להישאר עם לורנס?"
הנהנתי מבלי לחשוב פעמיים.
לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות, אני אפילו לא ידעתי איך אני אמור לחזור מהמקום הזה למנהרה שלנו.
להישאר כאן הזמן הקרוב, נראתה לי כמו האפשרות הנכונה, חוץ מזה, אני אעשה משהו חשוב, אני אהיה עם לורנס.
ד"ר רוג׳ר אוליסן לחץ את הכף שלי ואמר "תודה, קאי, על כל מה שעשית ועל מה שאתה עושה  בשבילו".
אהבתי במיוחד שהוא אמר בשבילו, כלומר, בשביל לורנס. בשביל ד"ר- רוג׳ר, אני לא מתכוון לעשות שום דבר טוב. רק כמה דברים רעים שמחכים לו בעתיד.
נאנחתי, הייתי צריך לעכל את השיחה המוזרה שהייתה לנו, והחלטתי שהדרך הטובה ביותר לשכוח ממנה בזמן הקרוב היא לחזור אל לורנס.
לא שאלתי אם אפשר להכניס, פשוט נכנסתי והתיישבתי על הכיסא שהיה לצד המיטה של לורנס.
"היי" הוא אמר.
"היי" עניתי.
על היד השמאלית של לורנס היה עירוי שזרם ממנו נוזל אל הוריד הפתוח, הרגל השמאלית שלו הייתה חבושה, הייתה לו חבריה סגולה על הלחי הימנית והשפה העליונה שלו הודבקה. זה כל מה שהצלחתי לראות שלא היה מוסתר בבגדי בית החולים שהאחיות עזרו לו ללבוש.
"אתה בוהה בי כי אני חתיך, נכון?" הוא שאל בגיחוך, שמחתי לראות שהוא חזר לעצמו מהר.
"אתה צודק" אמרתי "אם אביט בך הרבה, אולי יום אחד גם אני אהיה יפה כמוך".
הוא צקצק בלשונו "אתה לא, היופי שלי הוא מולד".
נאנחתי בדרמטיות "כמה חבל, כנראה שאצטרך לראות את הכיעור שלי כל יום כשאביט במראה".
הוא לא הצליח להתאפק יותר והוא פרץ בצחוק ואני חייכתי, שמי לשמוע ולראות שוב את צחוקו המתוק והשובב. תלתליו קפצצו סביבו כשגופו רעד בפרץ הצחוק, ועיניו התכווצו לכדי חריצים צרים.
"ברצינות, קאי" הוא הביט בי בעיניו הכחולות העמוקות כשהוא הפסיק לצחוק "איך אני נראה? ממש גרוע? או רק גרוע?"
נעניתי בראשי מצד לצד, חשבתי קצת עד שמצאתי את התיאור המתאים ביותר למראהו הנוכחי "אתה נראה כמו מלאך" אמרתי לאחר מחשבה "כמו מלאך שנפל מגן עדן".
לורנס הסמיק, כיוון שפניו היו בהירות וכעת גם חיוורות, הגוון האדום היה בולט מאוד על פניו "א-אתה חושב שאני מלאך?" הוא שאל בקול קטן והביט בי בשתי עיניים יפהפיות מלאות תקווה.

***************************************
היייי
מה שלומכם?
מצטערת שלא העליתי פרק הרבה זמן.
זה שאתם לא מגיבים לא אומר שהכתיבה שלי איומה, נכון?
(בבקשה שהתשובה תהיה לא)

שיהיו לכם חיים מלאים בקסם🌈✨