נער הרחוב (boyxboy)

פרק 22

אני לא יכול לומר שלא הופתעתי מבקשתו. אחרי הכל, למה שהוא ירצה שאני אבוא איתי? לפי חילופי הדברים הקצרים שלנו לפני שהתחילו כל ה- אהממ מכות, הבנתי שהוא די שונא אותי. בכל זאת, אני הייתי הנער שהוא שפרץ לו בבית בפעם הראשונה, שהוא החליט לסמוך עליו ואני נעצתי לו סכין בגב כשפרצתי לו שוב לבית וגנבתי ממנו אוכל ושקית זבל.
הוא היה אמור לשנוא אותי. הוא לא היה אמור לרצות שאצטרך אליו לנסיעה באמבולנס.
החובשים חיכו לתשובתי.
אוי.
לורנס הכניס אותי למצב בעייתי.
אחרי הכל, אני נער הרחוב, אני פושע, אמנם לא רע, אבל אני עדיין גנב, גם אם הגניבה היא למטרה טובה, גם אך בגניבות שלי אני מציל את חייב דרי המנהרה. בכל זאת, גניבה זו גניבה.
חששתי שכיוון שלורנס עבר תאונת דרכים ואני הוא אחד העדים לכך, אם אבוא עם באמבולנס לבית החולים, יכול להיות שיהיו שם גם שוטרים שיאצו להבין את המקרה, את התאונה, ואם הן ימצאו אותי שם, ועוד כשאני אחד מהילדים לתאונה...
כנראה שזה לא יסתיים בטוב. 
ההיגיון אמר לי שהרעיון של לורנס בהחלט גרוע, ולכן עשיתי מה שעשיתי.
נאנחתי ובלי להתמהמה באתי לעלות על האמבולנס, אך החובש עצר אותי ואמר "אתה צריך לשבת במושב הקדמי ליד הנהג, אנחנו נהיה מאחורה ונטפל בו.
מצמצתי בעיניי כמה פעמים ומשכתי בכתפיי. אין בעיה, אני אשב ליד הנהג ואזכה לראות את העולם טס סביבי במהירות עצומה.
לפני שהפניתי להם את גבי והסתובבתי ללכת אל המושב הקדמי, הנחתי יד אחת על רגלו של לורנס (על הרגל הלא פגועה, כמובן) ואמרתי לו בקול בטוח ויציב "אני פה איתך".
הוא לא ענה לי, אבל ידעתי שהוא שומע אותי, ויכולתי להרגיש לפי רגלו בלבדיות שגופו נרפה מעט.
טיפסתי אל מושב הנהג, חגרתי את עצמי והייתי מוכן לנסיעה המטורפת באמבולנס.
הנהג לא אכזב ולחץ על הגז.
אולי אני לא אמור להרגיש ככה, או לומר את זה, בכל זאת, הייתי מודאג ממצבו של לורנס, אבל אני לא יכול לומר שלא נהניתי בנסיעה.
לא יצא לי לעלות על הרבה כלי רכב בחיי, כשהייתי ילד לא הייתה לאמא שלי מכונית וכדר רחוב לא יכולנו להרשות לעצמי להחזיק רכב, אם כי כן יצא לי פעם לנסוע עם חבר במכונית של הוריו וקצת בתחבורה ציבורית.
החוויה הייתה שונה לגמרי מנסיעה באמבולנס, דבר ראשון יש את הצ׳קלקה שממש החרישה אותי, דבר שני הנהיגה הייתה מטורפת. הוא נסע יותר מהר מכל מי שהיה על הכביש, כולם פינו לו דרך כאילו הוא המלך היה בתוך הרכב, והיינו לפעמים כל כך צמידים למכוניות אחרות חששתי שגם אנחנו עלולים לעשות תאונה.
זה היה מדהים.
כשנגמרה הנסיעה נשארתי עם טעם של עוד, הטעם עבר ברגע שראיתי גופו הרזה והחלש של לורנס מורד על מיטת האמבולנס.
החובשים קיבעו לו את הרגל הפצועה וניקו לו מעט את הפצעים המדממים.
"קאי"?" הוא לחש.
כמעט רצתי אליו למרות שהמרחק בינינו לא עלה על שני מטרים.
"אני פה" אמרתי מיד והוא חייך אלי חיוך קלוש.
"תודה".
לא הכרתי בתי חולים, כך שלא היה לי מושג איפה אנחנו או לאן אנחנו הולכים. נתתי לחודשים להוביל בלי לעשות להם בעיות וצעדתי בעקבותיהם כשאני לא מש מצידו של לורנס.
החובשים עברו בכניסה ובכמה קריאות לצוות הרפואי הם הצליחו לסדר לנו כעבור זמן מה מיטה באחד מאזורי הטיפולים והם העבירו אליה את לורנס שנאנק מכאב.
"שלום אני רוז, אני אחות" ניגשה אלינו אחות בעלת שיער אדום עז היא העבירה את מבטה ביני לבין לורנס ושאלה "מי הוא בשבילך?"
היא התכוונה אלי. הבעיה הייתה שאני לא בדיוק ידעתי לנסח את היחסים בין לורנס לביני, מה שאומר שלא ידעתי מה אני אמור להשיב לאחות.
היה נדמה לי שלומר אני פרצתי לו לבית פעמיים, הוא לא בדיוק הדבר הנכון לעשות.
יכולתי להתחפש בשאלה הזאת זמן רב, אבל לורנס הציל את המצב "הוא חבר שלי".
אני? חבר שלו?
אני חושב שהסמקתי מעט, פשוט כי... המחשבה שלו היתה שגויה.
הייתי צריך להזכיר לעצמי שהוא רק ניסה להגן עלי. לא יותר מכך.
קולו של לורנס נשמע אמין, ובתוספת החיוך שלי אל האחות, אני מניח שיצרנו רושם די אמין כיוון שהיא לא המשיכה לשאול.
"אתה יכול לספר לי בדיוק מה קרה לך בתאונה והיכן נחבלת?" היא הביטה בו בזוג עיניים טובות, וכך התחיל המסע שלנו בבית החולים.
לורנס סיפר לה בפירוט רב על התאונה ועל המקומות העורבים בגופו (מסתבר שהיו הרבה כאלה), כשהיא שאלה איך התאונה קרתה, לורנס שתק, הוא נעץ בי זוג עיניים כאובות וידעתי שהוא מעביר אלי את שרביט הדיבור.
ידעתי שהוא לא רוצה לספר לאחות על מה שקרה, או לכל אחד אחר, בסופו של דבר, קשה להודות שאתה סובל מבריונות, גם אם זאת האמת. ללרונס היה קשה לומר את המילים בקול, הוא לא רצה לומר את המילים בקול, והוא שמר על שתיקה.
אני הייתי צריך להחליף תפקיד עם הפה שלו. האחות לא דחקה בני לענות, אבל אם ישנו סיכוי קטן שהמידע הזה יעזור להם לטפל בלורנס, אני חייב לספר לה את האמת. גם אם לא את כולה.
"דחפו אותו והוא נפל לכביש" אמרתי. זאת הייתה אמת, גם אם היא לא הייתה כל האמת.
האחות הנהנה.
היא ביושר הייתה באמצע להקליד במחשב כשצלצול פלאפון הקפיץ אותי במקומי.
"זה שלי" לורנס אמר והוסיף בשאלה "אתה יכול לראות מי מתקשר?"
הנהנתי ושלפתי מכיסו את הפלאפון בפעם השנייה להיות.
פניי נפלו כשראיתי מי מתקשר. לורנס ראה זאת כמובן, הוא ניסה להזקף במקומו מה שרק גרם לו לשחרר אנקת כאב כשהוא הזיז בטעות את הרגל הפצועה.
מיהרתי להניח יד על ירכו של לורנס בניסיון להזכיר לו שהוא לא צריך לזוז ממקומו.
"מה קרה? מי זה?"
"הכל בסדר, רק אבא שלך" אמרתי וניסיתי להישמע בסדר למרות שהרגשתי ההפך הגמור מכך.
"אהה" הוא פלט אוויר בהקלה "אתה יכול לענות לו?"
הייתי צריך לדעת שנגיע גם לשלב הזה, אבל- באמת, למה דווקא אני צריך לדבר עם ד"ר רוג׳ר אוליסן? אני לא רוצה לדבר איתו!
ושוב בניגוד לרצונו, מצאתי את עצמי נכנע ללורנס למשיב לו בהינהון חיובי.
"היי" אמרתי לאבא של לורנס, למרות שממש רציתי  לומר לו 'ביי'.
"כן, הוא- איפה אתם?"
"אנחנו מדברים עם האחות בבית החולים" אמרתי ואילצתי את קולי להישמע כרגיל, אסור היה לי לעורר חשד, מה שחשוב כעת הוא רק בריאותו של לורנס.
"טוב, איזה בית חולים אתם?"
רק אחרי שהוא שאל, הבנתי שאני באמת לא יודע איפה אנחנו, באיזה בית חולים אנחנו נמצאים ואפילו לא אם אנחנו עדיין בלוס אנג׳לס.
"אההה-" סובבתי את ראשי ולחשתי "היי, לורנס, איפה אנחנו?"
הוא נאנח ושפתיו התעגלו מעט בהתחלה של חיוך "חשבתי שאני הפצוע פה, לא אתה".
גלגלתי עיניים בחוסר סבלנות "התכוונתי באיזה בית חולים אנחנו?"
"אהה" הוא אמר, הפעם בקול מעט יותר יבש "אנחנו בבית החולים 'סידרס סיני', תגיד לאבא שאנחנו אצלו במיון"
חזרתי אחרי כל מה שלורנס אמר באוזניו של אביו.
"תגיד ללורנס שתוך כמה דקות אני מגיע"
הנהנתי כאילו שהוא יכול לראות אותי וניתקתי את השיחה.
אוי ואבוי.
המצב בזבל והסבל הרבה יותר מסריח ממה שחשבתי.
לא רק שאני בבעיה אל המשטרה תחליט להגיע לחקור על התאונה המצערת של לורנס, אני גם נמצא בבית החולים 'סידרס סיני', באמבולנס הנסיעה ערכה עשרים דקות.
ברגל? יקח לי כנראה שעה וחצי להגיע לבית, בתקווה שלא אתבלבל בדרך, ואני לא בטוח שאני זוכר לגמרי את הדרך.
כל הכבוד, קאי.
אם כי ידעתי שאם היינו חוזרים אחורה בזמן, והייתה לי הזדמנות לסרב לבקשתו של לורנס, עדיין הייתי נעתר לה, הייתי בא איתו לבית החולים, לא הייתי מסוגל להשאיר אותו לבדו במצבו.
נאנחתי.
היה עוד משהו שלא הצלחתי להבין, פניתי אל לורנס "למה התכוונת כשאמרת שאנחנו אצלו במיון?"
"אבא שלי עובד פה" הוא אמר "במחלקה הכירורגית, כך שיוצא לו מדי פעם לעבוד במיון".
מחלקה פנימית?
"אבא שלך הוא לא רופא משפחה?" פלטתי מבלי לחשוב יותר מדי.
יופי, קאי. אתה פשוט מעולה היום.
לורנס נעץ בי מבט חשדני, אך הוא בכל זאת ענה על השאלה שלי "הוא היה בהתחלה. הוא עשה התמחות נוספת בכירורגיה. איך אתה יודע שהוא היה רופא משפחה?"
"קראתי איפשהו" אמרתי בתמימות ומשכתי בכתפיי לצורך העצמת תמימותי. לא הבטתי בעיניו או בפניו כשדיברתי, עיניים יודעות לשקר. 
לורנס נעץ בי מבט בוחן, הוא ידע שאני משקר, אך לעת עתה הוא הניח לי, אני חושב שלא היה לו את הכוח לנסות להוציא ממני את האמת. אם כי אי בטוח שהוא לא ישכח לי את הטעות הקטנה הזאת, הוא יברר עליה כנראה כשהוא ירגיש טוב יותר.
האחות סיימה למלא את האנמזה על לורנס והיא הסבירה לו את המסלול שעליו לעשות עם הסבר מפורט מדוע כל תחנה היא חשובה, היא אמרה לו אלו בדיקות עליו לבצע ואילו רופאים יבדקו אותו.
היא בדיוק התכוונה להתחיל את הבדיקה הראשונה שלו בעצמה, כשלפתע מישהו פתח בסערה את הווילון הסגור שלנו.
אני מניח שלא הפנמתי לגמרי את העובדה שאני עומד לפגוש את אבא של לורנס, את הרוצח של אמא שלי, אחרי ארבע וחצי שנים.
הגוף שלי, המוח שלי לא הצליחו להבין שאני באמת עומד לראות אותו היום, עד שראיתי אותו.
הלב שלי דפק במהירות מטורפת, מהירות שלא חשבתי שהיא אפשרית בכלל.
לא תכננתי שכל יראה שהיום בו אראה את הרוצח של אמי בפעם השניה, ממש לא. תכננתי אותו יותר כיום שבו אני אגרום במו ידיי לד"ר רוג׳ר סבל וכאב.
ממש לא האמנתי שהוא יהיה אבא של הילד עם השיערות הבלונדיניות שתיאר אותי בפני האחות "חבר שלי".
החיים הפתיעו אותי שוב.
ברגע שהוילון נפתח היו יותר מדי אנשים שצעקו במקביל, ואם תוסיפו את הצעקות שלהם לבלגן התמידי שקיים במיון תקבלו... ובכן, המון רעש ובלגן.
"אבא!" לורנס קרא ולפתע ניצת אור בעיניו.
"לורנס שלי!"
"ד"ר אוליסן...?"
אבל היה רק מישהו אחד שעמד בצד והתנשף, ושהיה לו מחסור חמור באוויר ודופק מהיר מדי.
לפתע עיניו של ד"ר רוג׳ר אוליסן הביטו בי.

***************************************

😱😱😱