נער הרחוב (boyxboy)

פרק 17

"לורנס..." גלגלתי את המילה על לשוני.
הוא הנהן, העביר יד בשיערו והביט בי באריכות "זה השלב שבו אתה שוב חוזר אחרי מה שאני אומר?"
"זה השלב שאני מה-" היה נחוץ לי רגע אחד נוסף עד שהבנתי את דבריו, חייכתי בשעשוע "מסתבר שכן".
הרגשתי שאני מתחיל לחבב את הילד הבלונדיני, כלומר, את לורנס. מה שהיה מוזר למדי.
במשך שנים תכננתי את הנקמה שלי בד"ר רוג׳ר, וד"ר רוג׳ר הוא אביו.
איך יכול להיות שלאחר כל השנים שבהן המניע היחיד שהיה לי ושהדריך אותי השנים האלה היה הנקמה, וכעת כשאני קרוב לשם יותר מתמיד, אני מתיידד עם הבן שלו?!
איך לעזאזל הגעתי למצב הזה??
אסור לי להתיידד איתו, לרחם עליו או לחוס עליו. כל התכונות הללו יפגעו קשות במטרת חיי. השקעתי יותר מדי זמן על מנת להשיג אותה, אסור לי להשליך את הכל לפח רק בגלל ילד בלונדיני אחד עם שם יפה במיוחד. 
אבל... חלק אחר שלי אמר.
הוא לא אבא שלו.
אני שונא את אבא שלו, אני דמיינתי איך אני מתעלל באביו ביותר מדי דרכים אכזריות חדשות, אבל מעולם לא דמייני את עצמי פוגע בילד בלונדיני מתולתל עם עיניים כחולות זוהרות.
לא.
אם אני אתיידד איתו, אם אני אחוש רגש כלשהו כלפי הילדון... התוכנית שלי מחוסלת.
אבל, אם אני אתיידד עם הילדון, ואחסום את ליבי בפני הנחמדות וטוב הלב שלו, אני אוכל לדלות ממנו מידע שיכול להועיל לי בבוא היום.
אם אהיה קרוב אליו מספיק, אוכל לגלות את הסודות הכמוסים ביותר שלו, את הסודות של המשפחה שלו.
אם יהיו לי הסודות שלהם, יהיה לי במה לאיים על אביו, ויהיה לי קל יותר לממש את תוכניותיי.
אני חייב להתיידד איתו.
אני חייב להיות חבר שלו.
לא בגלל שאני רוצה, ממש לא. אין לכך כל קשר לעובדה שהוא ממש נחמד.
אני רוצה את הסודות שלו.
אני חייב את הסודות שלו.
וחוץ מזה, אני מכיר אותו בקושי יומיים.
הזדקפתי במקומי.
"היי... אתה בסדר?" קולו הרך של לורנס שלף אותי ממחשבותיי.
הבטתי בו וראיתי את שראשו נוטה קלות ימינה והוא הביט בי כשמבט מודאג נסוך על פניו.
"כן, כן!" מיהרתי לומר.
"פשוט... אתה-" הוא התחיל לומר והתחרט, לבסוף הוא נאנח והחליף נושא "רוצה עוד קולה?"
הנהנתי.
שאני אסרב לקולה?
הוא לקח את הכוסות שלנו ונעלם במטבח לזמן קצר.
"עם קרח, נכון?" הוא קרא בקול לעברי.
"כן, תודה!" צעקתי בחזרה.
עד שהוא חזר ותפס את מקומו על הספה, אני הרשיתי לעצמי להתמקם בנוחות במושבי הרך, לא בכל יום יוצא לי לשבת על ספה אמיתית ומשובחת, ואחרי היום המתיש שעבר עלי, אני חושב שזה בהחלט הגיע לי.
לורנס הושיט לי את הכוס הגבוהה עם המשקה התוסס והקר בתוכה, השקתי את כוסי קלות בשלו לפני שלגמתי ממנה.
לורנס רק הניח את הכוס על השולחן, הוא לא הוריד ממני את העיניים והתמקם גם הוא במושבו.
בדיוק כשהתחלתי להרגיש לא בנוח תחת מבטו הבוחן, הוא שאל אותי "מה אתה עושה פה?"
הכרחתי את עצמי לא להיחנק מהשתיה (זה היה הדחף הראשוני שלי), לא יכולתי להרשות לעצמי כל רגע של בלבול או חוסר ביטחון עצמי, הרי כל אלה יוכלו לשמש נגדי בהמשך.
כיוון שלא ידעתי מה לענות לו, החלטתי לתת לעצמי עוד קצת זמן וללגום עוד לגימה גדולה מהמשקה.
הוא חיכה לי בסבלנות, הרגשתי איך הוא עוקב בקפידה אחר כל תנועותיי ומנסה לקרוא אותי לפיהן.
"קפצתי לביקור" פלטתי.
"קפצתי לביקור?" הוא הרים גבה מלאת התפעלות.
"עכשיו אתה חוזר אחריי" חייכתי.
הוא גיכח "אלו בהחלט מילים שדורשות שיחזרו עליהן" הוא לגם מהמשקה שלו "ואם יורשה לי לשאול" עוד לגימה "את מי באת לבקר?".
"אותך" פלטתי בלי יותר מדי לחשוב.
הוא נתקף בהתקף שיעולים וכשהוא נרגע לבסוף הוא שאל בחוסר אמון "אותי?"
"אתה שוב חוזר אחריי".
"כי אתה משתמש במילים מפליאות ממש".
"אני יודע".
"ולמה באמת לבקר אותי?" הוא נעץ בי מבט מצמית ולפתע הוא נמלא בחשד "מי אתה בכלל, קאי?"
המילים שלו ננעצו בי כמו חצים הישר ללב.
מי אני?
אני אמור לדעת מי אני?
אני רק יודע שאני הוא הנער שמחפש נקמה.
אני הנער שרוצה צדק. 
אני הנער שרוצה להרוג את אביו.
חיים תמורת חיים.
אני-
"אתה יכול לקרוא לי נער הרחוב".
"נער הרחוב?" הוא שאל בבלבול וכיווץ את גבותיו בתנועה שחיבבתי יותר מהרצוי.
הייתי חייב להזכיר לעצמי שאני לא נמצא פה כדי לחבב אותו, אלא כדי להתחבב עליו. זה שונה,  וההבדל הוא חשוב ומשמעותי מאוד. 
"ומה אתה רוצה ממני, נער הרחוב העונה לשם קאי?".
קאי.
כן, אהבתי את איך שהוא אמר את השם שלי, הוא יכול לחזור עליו, שוב?
"אהממ..." התחלתי למלמל משהו לא ברור.
"-קאי"?" הוא קטע את מילמוליי בעדינות וברוך כזה שהוא גרם לי לתהות לעצמי אם הוא קראת את מחשבותיי.
"מה אתה עושה בבית שלי? מה התכוונת לגנוב מהבית שלי באותו היום?"
הרמתי את מבטי ונעצתי אותו בעיניו, העיניים שלו היו כחולות והן זהרו כל כך עד שהן הפנטו אותי, היה קשה להסב מהן את מבטי. עיניו הזכירו לי קרח שקרני השמש נוגעות בו וגורמות לו לנצנץ.
מצמצתי כמה פעמים בעיניי, לפתע ידעתי מה לומר "המשטרה רדפה אחריי ואחרי חברה שלי, התפצלנו וכשראיתי חלון פתוח חשבתי שאולי אוכל להתחבא בפנים".
לורנס לא נראה כמי שמאמין להסבר שלי, הוא נראה יותר כאילו הוא רוצה להאמין שאני לא משקר לו. לא יכולתי לדעת אם הוא מאמין לי או לא, יכולתי רק להמשיך לטוות את החוטים בסיפור הבדיוני שלי.
"לא חשבת שאולי מתגוררים פה אנשים?" הוא שילב את ידיו על חזהו והרים גבה ספקנית.
החלטתי להוציא את עצמי טיפש. או פחדן. או גם וגם. העיקר שזה יתיישב טוב עם הסיפור שלי.
"לא חשבתי יותר מדי, פחדתי שיתפסו אותי".
הורדתי לרגע את עיניי כמי שמתבייש להודות בדבריו, ונעצתי את מבטי בשטיח האפור היפה שהיה מונח מתחת לשולחן.
נמלאתי גועל.
עשירים.
"אוקיי..." לורנס חשב לרגע לפני שהמשיך "ומה עשית פה היום?"
זאת הייתה שאלה שהיה לי קל לענות עליה. רק בגלל שבמקרה שאלתי את אותה השאלה את עצמי במשך כל היום.
"ניסיתי להבין למה לא הסגרת אותי באותו היום" עניתי ושמץ של סקרנות התגנב לקולי, הבטתי בו בסקרנות בזווית העין, מחכה למוצא פיו.
הוא שתק.
השתיקה הייתה ארוכה כל כך עד שלבסוף הבנתי שהוא לא מתכוון לענות לי על השאלה.
נאנחתי.
הוא הרים את צלחת הצ׳יפס הריקה והלך איתה למטבח. שמעתי את הברז נפתח והבנתי שהוא שוטף את הכל, בטח הוא רצה קצת זמן לעצמו לחשוב, לעכל את המצב שבו הוא נמצא, והבנתי אותו, גם אני הייתי מבולבל. מבולבל מהמצב.
מבולבל ממנו.
אבל יותר מכל הייתי מבולבל מעצמי.
נאנחתי, הרמתי את הכוסות שלנו והלכתי איתן לכיוון המטבח, מצאתי אותו שם שוטף את הכלים, בדיוק כמו שחשבתי.
"שכחת את זה" אמרתי בקלילות והושטתי לו את הכוסות.
"תודה" הוא אמר ולקח אותם מבלי להביט בי.
עמדתי לידו וצפיתי בו שוטף את הכלים, הפעולה לא ארכה זמן רב בהתחשב בכך שלא היה יותר מדי מה לשטוף.
הוא נאנח וניגב את ידיו באיטיות.
"מצטער" הוא לחש מבלי להביט בי "אני לא יודע מה לומר".
הנחתי יד על כתפו והוא מיד סובב את ראשו ונעץ את עיניו בפליאה הישר אל תוך עיני "זה בסדר, אתה לא צריך לומר כלום, אני הולך".
הפניתי אליו את גבי, ומילאתי את השקט בינינו בקול צעדיי. תהיתי לעצמי אם אני אמור לצאת כמו בו אדם נורמלי, דרך הדלת, או שאולי שוב אני אקפוץ דרך החלון.
לפני שהחלטתי מה לעשות הוא קרא "אל תלך".
עצרתי במקומי והסתובבתי בחזרה אליו, מביט בילדון הבלונדיני.
הרשיתי לעצמי באותו הרגע לבחון את הילדון, למען האמת הוא לא היה ילדון כלל. הוא היה נער יפה תואר ורזה עם תלתלים בלונדיניים כשל מלאך תמים. 
"כרצונך".
עמדנו במשך מי יודע כמה זמן ורק נעצו מבטים אחד בשני, מנסים להבין מבלי לדבר את הסיפור שכל אחד הסתיר מהשני.
שנינו ידעתי שאנחנו מסתירים סיפור מהאחר, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה להיות הראשון שיספר אותו.
לפתע שמעתי קול מכונית המתקרבת אל הבית, הפניתי את מבטי רק לרגע אל החלון, וכהשפניתי אותו בחזרה אל לורנס ראיתי שגופו נדרך.
"אני מניח שזה הרגע שבוא אתה הולך".
לא יכולתי שלא לחייך "אתה סותר את עצמך, ילד בלונדיני".
הוא החזיר לי חיוך שנראה אמיתי שרק הוסיף ליופיו אם זה בכלל היה אפשרי "צא דרך החלון, אתה מכיר את הדרך... נער הרחוב".
הצעדתי לו כברכת פרידה ונעלמתי דרך החלון המוכר.

***************************************

אם הסיפור לא יהיה boyxboy אתם תתאכזבו?
אני פשוט... לא בטוח ממש מה לעשות. מה אתם מעדיפים?

אני כל כך מקווה שיהיה שבוע טוב לכולם!