נער הרחוב (boyxboy)

פרק 32

החזקתי בידי את ידה של לין והבטתי אל תוך עיניה. עיניה של לין גילו לי שהיא הופתעה מתגובתי שרצתי בחזרה אליה ובכך גרמתי לכך שלא רק אותה המשטרה תתפוס, אלא גם אותי.
עיניה גילו לי גם שהיא כאובה, שהרגל שלה כואבת לה הרבה יותר ממה שהיא גילתה לי, בימים האחרונים לין לא נתנה לי להתקרב אליה, היא לקחה את התחבושות, הלכה הצידה וחבשה לה את הרגל מחוץ לטווח ראייתי. תהיתי לעצמי אם היא שיקרה לי בנוגע למצבה, או שאולי היא רק נקעה אותה מהנפילה ובשילוב עם הפצע הישן זה פשוט כאב מאוד.
עד שהיא לא תראה לי את הרגל ותדבר איתי מבלי לשקר, לא אוכל באמת לדעת מה המצב שלה וזה היה חסר טעם מצידי לבזבז את המחשבות שלי על הרגל שלה כשהמשטרה כאן.
"לא לזוז, ידיים למעלה!".
ניידות המשטרה הקיפו אותנו והשוטרים נהרו מהר עם אקדחים בידיים. אני מניח שהייתי אמור לפחד אולי אפילו לרעוד בבעתה. אבל לא. כל מה שהרגשתי היה רוגע ואני חושבת שאפילו באיזשהו מקום הרגשתי הקלה.
ידעתי שכנראה היום יסתיימו להם חיי הרחוב שלי וכנראה שאצטרך לברך את עצמי ב"ברוך הבא לכלא" או אולי לאיזו פנימייה ליתומים. ולנקות זאת לא הרגשתי מבוהל.
לין הייתה לצידי, לא הייתי באמת לא לבד. לורנס לא נמצא בטווח סכנה ויכולתי לומר שעשיתי דברים טובים בחיים שלי. נכון, הייתי גנב ועשיתי אינספור טעויות, ומנגד עזרתי לדיירי הרחוב להילחם על החיים שלהם, עזרתי ללורנס ואני אסיים כשביני לבין לין יש את החברות החזקה שנקשרה בנו מהיום שבו דרכינו הצטלבו.
נוסף לכך, אם לומר את האמת, חיי הרחוב היו מעייפים, חוסר הוודאות שבו חייתי היה קשה, בייחוד כשלא נולדתי אליהם אלא בחוסר ברירה נכנסתי לעולם שלהם. למדתי עליהם, על אחרים ועל עצמי דברים רבים כל כך, רכשתי מיומנויות, שמתי גאווה בצד והפכתי לאדם אחר, אדם בוגר יותר. אני חייב להם על שהפכו אותי למי שאני.
ועדיין עייפתי.
אולי, גם אם נשארה לי שנה בלבד עד לגיל שמונה עשרה, הגיע הזמן שאתן למי שהיו אמורים להיות אחראים עלי מלכתחילה, את האחריות עלי.
ולין? אני אמשיך להגן עליה גם אם אצטרך לקחת על עצמי את כל האחריות על הפשעים שעשינו ביחד. אני אגן עליה כמו שהיא הגנה עלי תמיד. 
לא פחדתי בכלל.
אחזתי בידה של לין והרמתי את ידינו למעלה.
"לא לזוז!".
עמדנו בשקט ונתנו לשוטרים להתקרב אלינו.
"יש לך תוכנית?" לין לחשה.
נכנעתי בראשי בתנועה כמעט לא מורגשת "להכנע". לפני שהיא הספיקה להתנגד הוספתי "תסמכי עלי".
לין פחדה, ראיתי זאת בתנועותיה הקפוצות, באישוניה המורחבים שרצו הנה והנה בחיפוש אחר דבר מה בלתי נראה.
שני שוטרים התקרבו אלינו אוחזים בידיהם אזיקים בעוד שניים אחרים מגבים אותם מאחור האקדחים מכוונים לעברינו. באמת שלא היה צורך בכך.
"אתם עצורים" השוטר המוצק מהשניים אמר "קומי".
הוא התכוון למשוך את לין לעמידה ואני חסמתי את דרכו "לא" אמרתי והייתי מודע לאקדחים המכוונים לעברי "היא פצועה".
הם עדיין לא ירו ואני לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי "אין לנו כוונה להתנגד אליכם, אני מבטיח, אנחנו נבוא בשקט ונעשה כל מה שתבקשו מאיתנו".
יכולתי להרגיש את מבטה החסר אמון ואונים של לין עלי, התעלמתי ממנה והמשכתי "יש לי רק בקשה אחת בתמורה" לא הייתי בטוח שאני אמור לנהל משא חמתו במצבי, אבל היה שווה לנסות "לין נפגעה ברגלה, יש לה פצע ירי שכנראה לא הצלחנו לטפל בו כמו שצריך ויש סיכוי שהיא נקעה את הרגל בנפילה. אני מבטיח שנעשה כרצונכם, רק בבקשה אל תכאיבו לה. תתנו לה את הזמן שלה לעמוד על הרגליים ותתמכו בה כשהיא הולכת, או שתתנו לי לעזור לה. בבקשה".
השוטר שהחזיק את הרובה הנהן. הושטתי ידיים לפנים ונתתי לשוטר שהיה קרוב אלי לאזוק את ידיי באזיקים, גם את ידיה של לין אזקו והשוטר הסכים להקשיב לי והוא עזר לה בעדינות שלא נראה לי שרוב השוטרים מרשים לעצמם לנהוג לעמוד וללכת כשהוא תומך בה.
הכניסו אותנו לשתי ניידות שונות בעלות שני שוטרים, הובילו אותנו כשפנים המכונית שקט ומבחוץ נשמעת הסירנה אל תחנת משטרה גדולה.
הכניסו אותי לחדר בעל קירות בטון אפורים ומדכאים והושיבו אותי על כיסא כשידיי עדיין אזוקות. בהתחלה היה שקט. הדממה הופרה רק כשביקשתי מים מהקירות, ידעתי שמישהו בטח מסתכל עלי שומע את בקשתי. זמן קצת אחר כך נכנס אלי שוטר, הוא נתן לי כוס חד פעמית עם מים להשאר איתי עד שסיימתי לשתות. הייתי צמא כנראה מעריצה ומהיום שעבר עלי וביקשתי עוד כוס. כשסיימתי עם המים, השוטר יצא ושוב נשארתי לבדי בחדר הקטן.
לא הצלחתי לעקוב אחרי הזמן, בהתחלה ניסיתי לספור אותו כדי שמשעמם לי פחות, כשהגעתי לחמש מאות שבעים ושלוש התייאשתי.
אני חושב שבשלב מסויים המחשבות שלי הרדימו אותי כיוון שכשדלת הפלדה נפתחה השוטר היה צריך לקרוא בשמי כמה פעמים עד שהצלחתי להתמקד בו ולהבין שאני עדיין נמצא בתחנת המשטרה.
ואז התחילה החקירה.
היא הייתה מתישה ולו רק בגלל כמות השאלות שנשאלתי. היו שאלות שהיה לי קל לענות עליהם, כמו בן כמה אני ומה הקשר של לין אלי. והיו שאלות שחיטטו בי ובעברי והסבו לי אי נוחות.
הבטחתי לשתף פעולה עם השוטרים ובכללם בכל הסיפור הזה והאמת שלא היה לי מה להסתיר. במוקדם או במאוחר הם היו עולים עלי, נכון? מה זה משנה אם אתן להם קצת מידע? בכל זאת, היה לי חלק קטן במי שנהפכתי להיות.
כשאמא שלי- כשאמא מתה, הם היו אמורים לשמור עלי, הייתי קטן וקטין, המשטרה הייתה צריכה לדאוג לי ולחפש לי מקום מגורים. הצלחתי לברוח מהם, הם אף פעם לא הצליחו לתפוס אותי, גם לא כשהייתי קטן, ולכן היה פה איזשהו רישול גם מצדם.
בסופו של דבר אמרתי להם רק שאני גר ברחוב עם עוד כמה דיירים, אמרתי להם שאמא שלי מתה ולין היא החברה הכי טובה שלי והיא ממש חשובה לי ושהיא פצועה.
ניסיתי לשלוח מהם מידע עליה, אולי הם היו נחמדים ואולי הם ענו לי בגלל ששתיפתי פעולה ולא שיקרתי והם ראו את האמת בעיניי.
הם אמרו לי שלין מקבלת טיפול רפואי שהם ידאגו על הפציעות שלה ואחר כך הם יחקרו אותה.
אני חיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי.
לין עברה ניתוח קטן, לא משהו קשה או מסובך.
הם נתנו לה לנוח שבוע.
ואותי הם שמו בתא כלא קטן וזמני. נקבר תחת המעמסה של המחשבות בראשי לאכול דאגה לשלומה.
עברו שבועיים בכלא וממשפט מהיר. במשפט זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את לין מאז שנתפסנו, לצערי לא נתנו לי לחבק אותה לשנינו היינו אזוקים. אבל הצלחתי לנשק אותה. זהה היה ברגע שעמדתי מספיק קרוב ללין, רכנתי לכיוונה ונשקתי לה. השוטרים נבהלו ומשהו אותי לאחור. התעלמתי מהם וחייכתי את החברה שלי העטיפה והתשושה שלי, שהחזירה לי חיוך משועשע.

עברו שבועיים ומשפט.
עברו שבועיים עד שמישהו ביקר אותי.
"קאי אליוט" הסוהר פתח את הדלת שלי "מישהו בא לבקר אותך".
התיישבתי מבולבל, למה שמישהו יבוא לבקר אותי? מי זה יכול בכלל להיות?
התשובה התגלתה כשגבר בסביבות שנות הארבעים לחייו עבר בפתח הדלת "שלום, קאי" הוא אמר בקול שקט.
קפאתי במקומי.
איך יכול להיות שמעל האנשים בעולם, דווקא האיש שחלק נכבד מחיי חלמתי להרוס, מבקר אותי בכלא?
"ד"ר רוג׳ר אוליסן?"
הוא הנהן.
"מה אתה עושה כאן?"
הייתי המום שכמעט שכחתי לשמוח שאני סוף סוף זוכה לקצת חברה, חברה שהיא לא ארבעת הקירות האפורים ולא הסוהרים שלי שמתחלפים כל כמה שעות.
"באתי לבקר אותך".
"למה?" פי היה יבש, אולי מצמא, אם כי אני חייב לומר שתמיד דאגו להביא לי אוכל ומים. מזל שהייתי קטין, לפחות התייחסו אלי יפה, בטח בכלא של המבוגרים הרבה יותר גרוע.
ד''ר רוג׳ר אוליסן נאנח להתיישב על הרצפה הקרה מולי. הוא שפשף את ידיו במין חיבוק אומר "אני צריך לדבר איתך".
מוזר. "אני מקשיב".
הוא לקח נשימה עמוקה להעביר יד בשיערותיו בתלתליו הבלונדיניים, הם נראו בדיוק כמו שיערותיו של-
"לורנס" התנשפתי בקול "מה איתו? הוא בסדר?"
לא היה לי מושג מה קרה עם הילד הקטן מאז.
הרופא חייך "הוא דואג לך, מעבר לכך הוא בסדר גמור. הוא מוסר לך דרישת שלום ושתשמור על עצמך".
חייכתי ברוגע. שמחתי לשמוע שלפחות הוא בסדר.
הוא כחכח בגרונו "אני רוצה להתוודות לפניך".
"חשבתי שזהות שלך אחרי כמה פעמים שבאת אלינו, אבל לא יכולתי לדעת בוודאות או לשאול אותך על כך. חיכיתי ושתקתי, ועכשיו אני חושב שמגיע לך הסבר.
אני הרופא שטיפל באמא שלך, אני טיפלתי הגברת אליוט רוז כשהיא גססה.
פעלתי שלא כראוי, הייתי צריך להזמין לך אמבולנס באותו הרגע ולשלוח אותך לבית החולים, או לכל הפחות לתת לך כסף כדי לעזור לאמא שלך ולא עשיתי כלום.
הייתי שבור, אני יודע שזה לא תירוץ, אבל אני רוצה שתדע למה התנהגתי כך.
יום לפני שהגעתי אליך אשתי והילד שלי עברו תאונת דרכים קשה.
לורנס יצא משם עם שבר בצלעות וביד. אבל אמא שלו, אשתי" הוא בלע את רוקו וראיתי כמה קשה לו לספר לי "היא הייתה בהריון בחודש מתקדם, היא נהגה והמשאית נתקעה בהם. היא יצאה עם יותר שברים, היא חטפה מכה חזקה וה- העובר חטף חזק.
בבית החולים ניסו להצליח את התינוק וליילד אותה באותו הרגע. הם לא הצליחו, הם איבדו את התינוק מיד וכמעט גם את אשתי. תראה" הוא ליקק את שפתיו הסדוקות.
"אני יודע שזה לא תירוץ להתנהגות שלי, אבל הראש שלי לא היה במקום, הייתי תרוד ומפוחד וכל שרציתי היה לרוץ לאשתי שהייתה מאושפזת בבית החולים ולילד הקטן שלי".
לא יכולתי שלא לחוש צביטה בליבי "אני מצטער" לחשתי.
"לא" הוא הרים את ידו, קולו היה שבור והוא ניסה לעצור את הדמעות שאיימו לצאת גם אחרי כל השנים שעברו "אני מצטער. אני רוצה לנסות לכפר על מה שעשיתי".
מצמצתי בעיניי "דיברתי עם אשתי היא הסכימה, לורנס ממש התלהב מהרעיון ואני מקווה שהוא ימצא חן בעיניך.
אני איבדתי את הבן שלי שלא זכיתי להכיר, אתה איבדת את אמא שלך בגללי. אני גרמתי לכך שתגור ברחוב" עוד לפני שהספקתי לדבר הוא אמר "לורנס סיפר לי".
אוקיי.
"יש לי הצעה בשבילך, אני לא רוצה שתמשיך לגור ברחוב, אני חושב שמגיעים לך חיים טובים יותר מאלה עם משפחה תומכת ואוהבת".
הוא לקח נשימה עמוקה, הביט אל תוך עיניי ביציבות ואמר "אני רוצה לאמץ אותך".

***************************************

היייייי
מה קורה?
לא נשארו עוד הרבה פרקים עד לסוףףף
(בבקשה תגידו לי שעדיין יש פה אנשים)

אשמח לתגובות שלכם!
💙💙💙