נער הרחוב (boyxboy)

פרק 24

צחקתי בקול.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתכלת על עצמך במראה?"
"אהה-" לורנס היה צריך לחשוב כמה שניות ולבסוף הוא אמר "לא יודע, אולי בבוקר?"
"ומה ראית שם?" המשכתי לשאול.
לורנס הסמיק " לא יודע..." הוא זה במקומו בחוסר נוחות "אותי?"
חייכתי.
"נכון" אמרתי כאילו הוא ענה תשובה נכונה על שאלה קשה "אם כך, אתה אמור לדעת שאתה נראה כמו מלאך, מלאך יפיפיה וטהור".
כעת היה תורו של לורנס לצחוק "טהור? אני?" אתה בטוח שאתה לא שיכור?"
"היי" מחיתי "אני לא שיכור והעיניים שלי עדיין עובדות!"
"אולי אתה צריך משקפיים?"
דחפתי אותו קלות בידי והוא התגלגל מצחוק, אני חושב שממש אהבתי לראות את לורנס צוחק, הפנים שלו זרחו והעיניים הכחולות שלו נצצו בזמן שהוא חייך וצחק, אי אפשר שלא לפחות לחייך בתגובה למראהו החמוד.
הוא הפסיק לצחוק מהר מדי לדעתי, ולפתע בשינוי דרסטי הבעת פניו נהייתה שוב רצינית "אני לא הודתי לך עדיין" הוא הרים לרגע את מבטו והישיר מבט אל תוך עיניי
"תודה" הוא לחש.
קימטתי את מצחי בבלבול, חשבתי שאולי הוא מודה לי שנשארתי איתו בבית החולים.
הוא המשיך "לא היית צריך להתערב, היית יכול לתת לי לחטוף כמה מכות, ואתה נשארת וניסית לעזור" הוא כבר לא הביט בעיניי, מבטו היה נעוץ בשמירת בית החולים הדקה שכיסתה אותו.
"אני מצטער על התאונה, אולי אם לא הייתי מתערב-"
"לא!" לורנס קטע את דבריי חשוב מצאתי את עיניו הכחולות העמוקות מביטות בי, הרגשתי כאילו הן מנסות להיכנס פנימה, אל תוך הגוף שלי ולקרוא אותו מבפנים, לקרוא אותי ממקום שבו אפשר יהיה להבין אותי טוב יותר.
"אתה לא אשם בכלום" הוא נאנח "לקח לי זמן להבין שאפילו אני לא אשם בבריונות שלהם. האשמה היחידה היא שלהם, אני לא רוצה שתרגיש רע בגללם- בגללי" הוא קפץ את שפתיו ולקח נשימה עמוקה לפני שהוא אמר "תודה, תודה שהתערבת ותודה שאתה נמצא איתי כאן".
הוא חייך אלי ובחיוך שלו המס אותי.
הלוואי שהייתי יכול לעזור לו תמיד. הלוואי שהבריונים יפסיקו להתנפל אליו.
הבנתי באותו הרגע משהו, אני אמנם שונא את אבא שלו. אבל אני לא שונא את לורנס. יכול להיות שאני אפילו מחבב אותו.
אני רוצה שאבא שלו יסבול, ויכול להיות שפעם הייתי גם מאושר מכל פגיעה במשפחה של ד"ר רוג׳ר. אחרי שהכרתי בטעות את לורנס, הבנתי שפגיעה בלורנס לא תגרום לי להרגיש סיפוק. ממש לא.
לעזאזל.
רגשות הם דבר מורכב כל כך. החיים מורכבים כל כך.
חייכתי אליו "זה מה שחברים עושים, לא?"
כשאמרתי זאת תהיתי לעצמי מה על החברות של לורנס, אני זוכר שבבית הספר הוא הסתובב עם שני נערים, בן ובת, אין סיכוי שהם לא יודעים על ההריונות, אם כך, למה הם לא עוזרים לו?
לפני שהספקתי לכעוס עליהם לורנס אמר בשקט "חבריפ גם פורצים לבתים של חבריהם גונבים מהם אוכל?"
שתקתי.
הייתי בטוח שלורנס ידע על הגניבה הקטנה שלי.טוב, אולי לא כל כך קטנה, אבל ביחס למה שיש לו זה היה קצת.
אני לא נהנה לגנוב מאנשים אחרים כמעט אף פעם, אני פשוט יודע שאני חייב לגנוב. להם תמיד נשאר עוד אוכל, אני גונב רק כדי שיהיה גם לנו מה לאכול, רק כדי שעוד כמה אנשים יצליחו לעבור את היום.
מה שהכי מעצבן היה שלא התחרטתי שנכנסתי אוכל מד"ר רוג׳ר אוליסן, בסך הכל כאב לי כיוון שידעתי שפגעתי בלורנס. ד"ר רוג׳ר? הוא באמת צריך לסבול.
לפתע מחשבה מוזרה נקרה במוחי 'הוא היה כל כך נחמד אליך מקודם, הוא אפילו קנה לך אוכל-'.
סילקתי את המחשבה הארורה מראשי במהירות, לפני שהיא תחבל לי בראש.  נכון, כנראה שלד"ר רוג׳ר היו גם צדדים טובים ובכל זאת, הוא הרג את הרב את אמא שלי, ולא משנה כמה נחמד הוא היה איתי קודם, הוא עדיין צריך לסבול.
כן, הנקמה שלי לא תפסיק רק בגלל הבן שלו, וממש לא בגלל הנחמדות החד פעמית שד"ר רוג׳ר אוליסן הפגין לפניי.
מצפה לו עוד סבל רב. אני בטוח.
"אתה מתכוון לדבר איתי?"
מרוב מחשבות שכחתי שאני הייתי באמצע שיחה עם לורנס.
"אני חושב על זה" אמרתי.
הוא נאנח והיה אלי יותר את גופו, מה שהיה לו קצת קשה במצבו הנוכחי "אתה מתכוון שאתה חושב אם לדבר איתי, או שאתה חושב מה לומר לי".
"גם וגם".
לורנס נאנח שוב, הוא העביר את ידו בשיערו ואמר בקול עייף "מה דעתך פשוט לספר לי את האמת עליך" הוא נעץ את עיניו הבהירות בעיניי הכהות יותר "את כל האמת, בבקשה".
"אתה מספר לי את כל האמת עליך?" החזרתי לו.
"אנחנו מדברים עליך עכשיו, אל תחליף נושא"
הוא בהחלט יודע להתחמק משאלות אם הוא חפץ בכך.
חשבתי לעצמי כמה רגעים, לא הייתי בטוח מה עליי לעשות, הרי אני לא יכול לספר לו שהגעתי אליו בגלל שתכננתי לנקום שנים באבא שלו, הוא לעולם לא יסלח לי, למסיבות מרגיזות כלשהן הסליחה שלו כל הייתה חשובה לי.
לא יכולתי לספר לו שבחלומות הטובים שלי בלילות, אני חולם שאני הורג את אבא שלו, את ד"ר רוג׳ר אוליסן, במו ידיי.
יכולתי לספר לו את האמת עם קצת שקרים וסילופים.
נאנחתי בליבי, לורנס רוצה את האמת המכוערת שלי? אם כך, הוא יקבל אותה.
"הסיפור שלי לא כל כך יפה" אמרתי. 
הוא משך בכתפיו "שיערתי לבד, אבל אני רוצה הפעם את האמת, קאי".
"בסדר" נאנחתי "האמת היא שאני... נער רחוב" חשבתי שהפלתי פצצה, הייתי בטוח שלורנס ירתע ממני בהתחלה, שאולי הוא יגעל קצת ממני, או יתרחק. התגובה היחידה של לורנס הייתה מצמוץ בעיניים.
"איך זה קרה?"
לקחתי נשימה עמוקה, הוא נגע בנקודה רגישה, נקודה שלא דיברתי עליה הרבה עם אחרים. נקודה שגם לו היה קשר אליה, אם כי הוא לא יודע, כמובן.
זיתי מעט בכיסאי לפני שאמרתי בקול יבש "אבא- אבא שלי עזב את הבית אחרי שנולדתי, בלילה הוא עוד היה בבית, ובבוקר הוא כבר לא היה, והוא מעולם לא חזר"
"אני מצטער" לורנס לחש.
"איך לך למה, אני אפילו לא ראיתי אותו פעם אחת בחיים כדי שאצטער שהוא לא איתי".
לורנס הנהן באיטיות, אם כי לא הייתי בטוח שהוא האמין שאני לא מרגיש בחסרונו של אבי.
לפי מה שהצלחתי להבין עד כה, לורנס ובאביו היו די קרובים אחד לשני, אני מניח שלורנס לא יכול לתאר בכלל לעצמו איך ההרגשה לחיות בלי אבא.
"ומה עם אמא שלך?" הוא שאל בתמימות.
נשכתי את שפתי התחתונה.
הרגשתי שהנשימות שלי מאיצות רק מהשאלה שלו, הרגשתי שניסה שלי עולה ויורד בקצב מהיר מהרגיל.
השאלה שלו החזירה אותי אחורה, לאותו היום שבו התעוררתי בבוקר ומצאתי גופה חסרת חיים בביתי, במקום שפעם שכבה לה אמא שלי וחייכה אלי בנעימים. 
"אמא שלי..." התחלתי לומר חשוב השתתקתי, הייתי זקוק לכמה רגעים נוספים עם עצמי עד שהצלחתי לפתוח שוב את הפה.
"אמא שלי הייתה חולה, חולה מאוד" הנשימות שלי רעדו "הזמנו רופא, הוא רשם לנו מרשם לתרופות ואמר שזה יכול לרפא את אמא שלי, אבל לא היה לי כסף לקנות את התרופות ו... היא מתה".
הייתי צריך למצמץ כמה פעמים במהירות כדי לסלק את הדמעות מעיניי.
לפתע הרגשתי יד חמימה וחלשה מונחת על ידי. הרמתי את ראשי והבטתי בהפתעה בפניו החיוורות של לורנס "אני מצטער, קאי, אני מצטער שהיית צריך לעבור את כל זה".
ניסיתי לחייך אליו בתודה, אם כי אני מניח שמה שיצא לי דמה יותר לעיוות.
"למה הרופא לא עזר לך?" הוא שאל בשקט.
"אני לא יודע, אני שונא אותו. אני שונא אותו כל כך".
לא ידעתי שהזעם, הכעס וכל התסכול שצברתי על השנים יגיעו לרגע שבו הם פשוט יתפרצו בקול, אבל לורנס גרם לי לדבר "בגללו איבדתי את הכל".
לורנס לחץ את ידי בניסיון להרגיע אותי ובו בזמן להדגיש את נוכחות לצידי.
"אלמלא הוא, עדיין הייתה לי משפחה שהייתה דואגת לי. הייתה לי אמא, לא הייתי צריך לגור ברחוב, לא הייתי צריך לההפך לגנב".
לא הייתי בטוח לגמרי לגבי אמיתות המשפט האחרון, בהתחשב בכך שגם כשאמא הייתה בחיים היינו מאוד מאוד עניים, מי יודע מה יהיה קורה איתי בהמשך? יכול להיות שהייתי נהפך לגנב בשביל להשיג לשנינו מזון. לא תהיה לי הזדמנות לגלות.
לורנס ליטף את ידי מעלה למטה בעדינות מנחת, הרגשתי איך לאט לאט, בזכותו, הגוף שלי רפה, והנשימות שלי חוזרות לקצב סדיר.
כעבור זמן מה, לאחר שנרגעתי קצת, הוא אמר "אבא אומר שרופא תמיד צריך לדאוג למטופלים שלו בכל מה שהוא יכול".
הזדקפתי כמעט מבלי לשים לב במקומי, יכול להיות שזה מה שדרבן את לורנס כי הוא המשיך "רופא צריך להיות אנושי, לא רק לאבחן ולזרוק מרשמים של תרופות באוויר. לא בשביל בזלזול הזה הוא למד רפואה"
לא יכולתי להישאר בשקט "אם כך, למה חלק מהרוםאים מתנהגים בצורה האיומה הזאת? למה הם נוטשים את החולים שלהם?".
"נוטשים זאת מילה קשה, קאי" הוא אמר כמעט מיד, לאחר מכן הוא לקח לעצמו כמה רגעים לחשוב על דבריי.
"אני.. אני חושב שיכולות להיות לכך הרבה סיבות. אם כי יש לי שתי סיבות עיקריות שלדעתי יכולות להתאים, הראשונה היא שאולי לא כל הרופאים מתאימים לתפקיד שלהם".
לא יכולתי להתווכח עם הטענה הזאת, בהחלט הסכמתי איתה. רופא שהיה אחראי למוות מכוון של המטופלת שלו- לא צריך להיות רופא, צריך לשלול לו את רשיון הרפואה שלו.
"הדבר השני הוא קצת יותר קשה" לורנס לקח נשימה עמוקה ונעץ את מבטו בעיניי, היה במבטו משהו מהוסס מעט, כאילו הוא קצת םחד מהתגובה שלי לדבריו הבאים.
"אבא אמר לי פעם שלפעמים עד שאתה לא עושה טעות עם השלכות רעות, אתה לא תבין מה עשית לא בסדר. לפעמים צריך לטעות כדי לדעת שטעית, כדי לדעת מה אתה צריך לתקן".
הוא נאנח שוב "אני יודע שזה נשמע קשה, אבל אם תחשוב על זה טוב, אתה תבין שיש הגיון בדבריו. מטעויות לומדים".
"ומטמטום של רופא מאבדים חיים".
הוא נשך את שפתו "אני מצטער כל כך, ואני שמח שסיפרת לי".
הבטתי בו בבלבול.
הוא חייך אלי חיוך גדול שלא נראה מתאים כל כך לאווירה "כעת כשאני יודע מה סיבת הפריצות שלך לביתי, יהיה לי קל יותר לעזור לך".
"לעזור לי?" שאלתי.
הוא הנהן במרץ "כן כן, אני אוכל לעזור לך".
"בסדר" אמרתי.
"בסדר" הוא אמר.
אני חושב ששקעתי יותר מדי בזיכרונות העבר שלי, שאפילו המחשבה על השגת אוכל קל, פתאום לא נראתה משהו זוהר בעיניי.
יאמר לזכותו של לורנס שהוא הבין אותי, הוא לא העיק עלי בהסברים על איך הוא יוכל לעזור לי להשיג עוד אוכל. אפילו לא סיפרתי לו שאני לא גר לבד ברחוב, שאנחנו משפחת דרי רחוב קטנה, ושאני צריך לדאוג לאכול לכולנו.
יש זמן לכל דבר.
לורנס לחץ בפעם האחרונה את ידי, והוא שמר על שקט במיטתו בבית החולים. מסביבינו האחיות מיהרו לעבר המטופלים והרופאים הסתובבו ביניהם. מטופלים צעקו, אחיות מיהרו, רופאים כתבו, מלווים נבהלו, ואנחנו ישבנו זה לצד זה ושמרנו על השקט.
זה לא היה שקט מהסוג הרע, זה היה שקט מהסוג הטוב, מהסוג שיש לפעמים לחברים טובים. לפעמים לא צריך לדבר כדי להעביר מסרים, כדי להעביר רגשות, וזה היה סוג השקט שלנו. שקט עם כל כך הרבה מילים, הכלה, וחיזוקים. לפחות ככה אני הרגשתי.
לפתע לורנס אמר "חבל שאבא שלי לא היה הרופא שבדק את אמא שלך, אבא שלא לעולם לא היה משאיר אתכם ללא עזרה, הוא היה קונה לכם את התרופות בעצמו, בודק כל הזמן מה המצב שלה עד שהיא הייתה מחלימה".
גיכחתי.
מה?" הוא שאל.
לא עניתי לו.
מה הייתי אמור לומר לו? הייתי צריך להגיד חבל שאבא שלך היה מי שבדק את אמא שלי? חבל שלא הביאו לה רופא אחר?
הייתי צריך לנפץ את האשליה של לורנס שאבא שלו אדם מדהים וטוב לב שמוכן לעשות הכל למטופלים שלו? הייתי צריך לגרום לו לערער באביו? לכעוס עליו?
לא.
אני אולי ילד רחוב מופרע, אבל אני לא עד כדי כך רע.
את הנקמה שלי אני שומר לעצמי, אף אחד מסביבי לא צריך לדעת עליה. ואם כל כמה שא י שונא את ד"ר רוג׳ר אוליסן, ואני שונא אותו כל כך הרבה שאין לי מספיק מילים אפילו לתאר עד כמה אני שונא אותו, לא רציתי לפגוע בבן שלו.
שתקתי.
שתקתי במקום לומר לו שהרופאים שלא מתאימים למקצוע שהם בחרו מסתובבים ממש קרוב אליו.
שתקתי במקום לומר לו שאני שונא את אביו כל כך.
שתקתי כדי שלורנס לא יכעס על אבא שלו, כדי שהוא לא יכעס גם עלי בגלל המילים שעמדו לי על קצה הלשון ולכן בלעתי אותן בכוח.
שתקתי כי לא רציתי שלורנס ירגיש רע עם עצמו במשהו שהוא לא באמת אשם בו.
הנקמה היא רק שלי. הנקמה היא ביני לבין ד''ר רוג׳ר אוליסן, הילד החמוד שלו לא צריך להכנס לשטח העוין שבינינו.
שתקתי במקום לומר ללורנס שאבא שלו, האבא שהוא כל כך אוהב, היה מי שרצח את אמא שלי.

***************************************

מצטער שלא העליתי פרק הרבה זמן, אני מקווה שאתם לא עזבתם אותי.
אני מצטער.