נער הרחוב (boyxboy)

פרק 14

עמדתי מול הבית של רוג׳ר אוליסן. ד"ר רוג׳ר אוליסן. וכנראה גם הבית של הילד הבלונדיני.
הורדתי את הכובע מראשי ונתתי לרוח הלילה הקרירה לפרוע את שיערי הכהה שהיה באותו הגוון של החשכה.
הרמתי את ראשי ועצמתי את עיניי לכמה רגעים. כשפתחתי אותן והבטתי על השמיים האינסופיים שנפרסו מעלי כמו מגן, ידעתי שנותרו לי עוד שעות מעטות עד שהשמש תזרח בשמיים, עד שיתחיל עוד יום חדש.
גל קור גרם לצמרמורת לעבור בגופי, נאנחתי וחיבקתי את גופי מעט, להגן עליו מפני הקור.
אני זוכר ש... כשאמא הייתה בחיים והלילות היו קרים, לפעמים היינו מתכרבלים ביחד מתחת לשמיכה במיטה שלה, והיא הייתה מספרת לי סיפורים על אנשי שלג ענקיים עם המון פרווה לבנה וצחורה.
אני זוכר שתמיד דמיינתי שהם מחבקים אותי חזק, והפרווה שלהם מגינה עלי מפני הקור העז ששרר בחוץ. זה באמת היה עוזר.
נאנחתי וסילקתי את הזיכרון מראשי, זה לא היה הזמן לשקוע בזיכרונות העבר.
רציתי להתקרב יותר אל הבית. חציתי את הדשא הירוק והיפה של הבית, והתקרבתי אל החלון. הפעם החלון היה סגור, כאילו שמישהו ידע שאני עלול לחזור והוא רצה למנוע ממני להיכנס.
אני מניח שזה באמת היה נכון.
אני לא חושב שהילד ההוא היה מעוניין בביקור חוזר שלי באמצע הלילה.
נעמדתי על קצות האצבעות, הצמדתי את ראשי אל חלון הבית וניסיתי להתבונן אל תוכו. נשימותיי התעבו על חלון הבית לענן ערפל קטן, מה שהקשה עלי לראות.
בסופו של דבר התעייפתי מלנסות, היה חשוך מכדי שאוכל לראות משהו.
אבל יכולתי לדמיין, ידעתי מה יש בחלק הזה של הבית.
דמייני את הילד הקטן יושב בשולחן במטבח, קורא ספר, ואת אמא שלו מבשלת ארוחת ערב ומזמזמת בעליזות מנגינה שלא הכרתי.
בעיני רוחי ראיתי את הילד הבלונדיני מביט בה בזווית העין ובחיוך קטן הוא מגלגל עיניים, ומנסה להתרכז בספר שלו.
שמעתי את פעמון הדלת מצלצל, וראיתי את ד"ר רוג׳ר אוליסן חוזר לביתו, לאחר משמרת ארוכה בבית החולים בו הוא עובד.
שחררתי נהמה מבין שיניי והיא קטעה את רצף הדימיונות שלי.
רק בגללו, בגלל הרופא, הרופא שאמור להציל אנשים, אני לעולם לא אזכה לראות את אמא שלי מבשלת ומזמרת במטבח, או יושבת ומספרת לי סיפורים, או אפילו אומרת לי לילה טוב בקול שקט ואוהב.
לי אין יותר משפחה. בעוד המשפחה שלו, חיה, נושמת ואפילו מחייכת בתוך בית שנראה יפה וטוב מדי מכדי להיות אמיתי.
מה עשיתי לא בסדר? למה אצלי הכל השתבש? התיישבתי על הדשא, כשראשי קבור בין ברכיי, וניסיתי לעצור בכל כוחי את הדמעות שאיימו לזלוג על פניי. עד שלבסוף נרדמתי.

התעוררתי לקול רעש.
בהתחלה הייתי עדיין עייף ולא מרוכז מהשינה, לקח לי כמה רגעים להבין למה השמש זורחת לי על הפנים והמכנס שלי רטוב.
עוד כמה מצמוצים ונזכרתי איפה אני נמצא.
לעזאזל.
מישהו עוד עלול לראות אותי! הרי לא בכל יום מוצאים נער רחוב מלוכלך יישן על דשא רטוב בשכונה עשירה.
העברתי יד על מכנסיי והעיוויתי את פניי בתסכול, המכנס שלי היה רטוב מטל הבוקר, אני מקווה שהוא יתייבש מהר.
קולות דיבור מכיוון הבית גרמו לי להתאפס על המציאות. אך במקום לברוח מהר לפני שמישהו יבחין בי, נשארתי והתקרבתי לחלון.
לא היו עדיין אנשים ברחוב, ואני רציתי לדעת מה קורה בפנים.
התקרבתי עוד.
"-קרה משהו?" הקול היה קול נשי.
"א-אני לא.. כואבת לי הבטן, אמא". את הקול הזה בהחלט הכרתי.
התקרבתי עוד והרשיתי לעצמי להציץ מעט מבעד לחלון, ראיתי אישה בסביבות גיל הארבעים מתקרב לילד בלונדיני, ילד בלונדיני מוכר.
"יש לך חום?"
הוא התרחק ממנה "אני רוצה להישאר בבית" הוא אמר וכבר לא נראה חולה בכלל.
"מתוק שלי, קרה משהו בבית הספר?"
"לא" הילד העביר את משקלו מרגל לרגל בצורה שנראתה בעיניי חשודה "משעמם שם.." ידעתי שהוא משקר.
אמא שלו צחקה "גם ילדים חכמים צריכים ללכת לבית הספר".
כשאמא של הילד הבלונדיני הפנתה אליו את גבה, הרשיתי לעצמי לבחון את הילדון, הספקתי לראות אותו נושך את שפתיו בתסכול, לפני שפניו נחתמו, מה שהגביר את סקרנותי.
"איפה אבא?" הוא שאל והתקרב אל אמו.
קפאתי במקומי וחיכיתי למצוא פיה.
"הוא יצא לעבודה מוקדם" היא נאנחה ולרגע עצרה את עבודתה.
הילד הבלונדיני התקרב אליה והניח יד על כתפה "בואי נשתה ביחד" הוא אמר בעדינות וחייך "להכין לך קפה?"
הוא הוליך את אמו והושיב אותה בשולחן, בחנתי את התנהגותו של הילד, ניסיתי להבין אותו.
לפי ההתנהלות שלו עם אמו, הוא היה נראה ילד טוב. לא ילד מהסוג שיהיה לו האומץ לעמוד מול פורץ ולאיים עליו בסכין.
מי אתה ילד בלונדיני?
איך יכול להיות שפספסתי אותך במהלך כל התצפיות שערכתי? ולמה הוא לא סיפר עלי לאמא שלו? למה הוא נתן לי לברוח?
כנראה פספסתי כמה רגעים עם המחשבות שלי, כי לפתע שמעתי את אמו של הבלונדיני אומרת בקול שמח "אני ואבא קצת נתעכב היום, מתוק, אבא יאסוף אותי אחרי העבודה ונעשה קניות, אתה רוצה שנביא פיצה לארוחת הערב?"
"בטח, אמא, תודה" הבלונדיני חייך, הוא לגם מהכוס שהייתה מונחת לפניו ולפתע אמר "אם לא אצא עכשיו, אני אאחר" .
הוא לקח את הכוס, נעלם לכמה רגעים שבהם חיכיתי לו בקוצר רוח, וכשהוא חזר היה על גבו תיק שחור עם כוכבים כסופים.
"ביי, אמא" הוא נשק לראשה.
זה היה הסימן שלי שאני צריך להתחבא לפני שמישהו יבחין בי.
רצתי הכי מהר שהצלחתי לבית ליד, והסתתרתי מאחורי הקיר.
עברו כמה רגעים עד שראיתי את הבלונדיני יוצא מהבית, הוא לבש מכנס שחור צמוד שהדגיש את גיזרתו הדקה וחולצה בצבע ורוד בהיר כל כך שהיא נראתה כמעט לבנה, ותלתליו הבלונדינית התנדנדו בעדינות סביב פניו.
במילים אחרות, מסוג הבגדים שמעולם לא היו לי ולעולם גם לא יהיו לי.
ראיתי אותו הולך במורד הרחוב, הבטתי בתנועות גופו שנראו בעיניי מעט קפוצות, תהיתי לעצמי למה? למה הוא מתוח?
החלטתי לעקוב אחריו.

***************************************הייייי
איך עבר עליכם היום??
אני מקווה שטוב:)
אני נגיד חיכיתי נצח בתחנה כי... האוטובוסים החליטו לא להגיע.

חח יום קסום 🌠