נער הרחוב (boyxboy)

פרק 10

האמת היא שלא הייתה לנו ממש תוכנית.
המחשבות שלי לא התרחשו כמו בתוכנית מדוקדקת של משרד הביטחון.
לא. הם היו יותר כמו... כמה מחשבות שמסודרות בראשי בסדר מסויים ועל פיהן אנחנו אמורים לפעול. לא משהו מסובך מידי.
אבל גם לא בדיוק תוכנית.
לכן גם לא הייתה לנו תוכנית ב' אם משהו יהרס. אנחנו פשוט נצטרך לקוות שלא יהיה לנו צורך בתוכנית ב'. הכל צריך לעבוד בדיוק לפי התוכני- המחשבות שבראש שלי.
"רוג׳ר תמיד משאיר את החלון במטבח פתוח מעט, ברגע שאני- אהממ אנחנו נהיה בטוחים שאין אף אחד בבית, אנחנו נתגנב לחלון, ניכנס דרכו אל הבית ו...."
הבטתי בלין בגבות מכווצות, משתף אותה בתהייה שלי "אני חושב שהפעם כדאי שנגנוב רק אוכל. ניקח שקיות גדולות מהבית שלו ונעמיס בהן אוכל, אני חושב שאנחנו זקוקים לתוספת אספקה אחרי שנכשלנו אתמול. מה את אומרת?"
לין חשבה לכמה רגעים ולבסוף היא אמרה "אולי גם כמה שמיכות חמות? קר בלילה ואין לנו מספיק שמיכות לכולם"
לין צדקה, כמובן.
האוויר בתקופה הזאת היה קר במיוחד והרבה פעמים לא יכולתי להירדם מרוב קור.
היה לנו מחסור רב בשמיכות, לכן ההעדפה הייתה לתת קודם לילדים, לזקנים, לנשים ורק לבסוף לגברים. אני לדוגמא ישנתי בלי שמיכה, כשאני מכוסה רק בבגדים נוספים שלי ועטוף היטב בסוודר.
רק המחשבה על הקור של השעות הקטנות של הלילה, העביר צמרמורת בגופי.
בהחלט לא יזיקו לנו כמה שמיכות חדשות.
"צודקת... ניקח גם שמיכות" הסכמתי איתה בחיוך.
ליו החזירה לי חיוך נעים וידידותי. אך החשש שלה לא נעלם, עדיין יכולתי לראות שהיא מפחדת.
לין כנראה חשבה שיום אחד הרצון לנקמה פשוט ישכח ממני, אבל זה לא יקרה. אני לא אוכל לנוח ולהיות מאושר עד שלא אנקום.
אבל למרות שהיא לא הייתה כל כך מרוצה ממה שאני מתכנן לעשות, היא בכל זאת לא הסכימה לעזוב אותי.
'מישהו צריך לשמור עליך שלא תעשה שטויות' היא אמרה לי בשובבות אחרי שהיא הבינה שלא משנה מה היא תאמר, היא לא תצליח להניע אותי מלבצע את תוכנית הנקמה שלי.
לין יכלה ללכת. היא יכולה לא לסכן את עצמה בשביל הנקמה שלי, אבל היא בחרה להישאר איתי, מסוכן ככל שזה יהיה. היא הבטיחה לי שהיא תישאר איתי עד הסוף.
'גם אם הסוף יהיה רע?' אני זוכר ששאלתי אותה.
והיא אמרה בשיניים חשוקות ובמצח נחוש 'אז הוא יהיה רע לשנינו'.
אבל לא חשבתי שהוא יהיה רע. לא הצלחתי לחשוב איך הנקמה המתוקה שלי יכולה להיגמר באסון בשבילנו.
בשבילם זה יהיה אסון.
בשבילי זה יהיה מושלם.
לכן היה לי קשה להבין את החשש של לין, כי אני ידעתי והאמנתי בכל ליבי שהכל יהיה בסדר ושאין שום סיבה לדאגה.
אבל לין התעקשה בכל זאת.
"בסדר... אם כך, אנחנו הולכים כמו שני חברים סביבות השכונה, מדברים, מגכחים צוחקים ולא מעוררים חשד. תוך כדי אנחנו מעיפים מבטים קטנים ובוחנים את בית משפחת אוליסן. נכון?"
לין חזרה על התוכנית שלי בפעם המי יודע כמה. למה היא כל כך לחוצה?
נאנחתי והעברתי יד בשיערי החלק והבהיר "נכון".
"אוקיי, אחר כך אנחנו-"
תפסתי בשתי ידיה של לין וריתקתי אותן בעדינות לצידי גופה "די לין" לחשתי בקול בטוח "את יודעת את התוכנית מעולה, הגיע הזמן שנתחיל, השמש שקעה כבר לפני שעה".
כן, בחרנו לפעול בלילה. ידעתי שיש לנו בערך שעה עד שרוג׳ר יגיע לביתו, ורציתי שאנחנו נפעל בחושך, משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא כי כך אנשים לא יזהו אותנו לגמרי, אלא יראו בעיקר את תווי גופינו ואת המצלליות שלנו.
והסיבה השנייה היא בגלל שבחושך הכל נראה מפחיד יותר. הפריצה שלנו תראה מפחידה יותר. ואני רוצה שהם יפחדו.
משכתי את לין לעמידה "הולכים".
אהה.
יכול להיות ששכחתי לציין, אבל את כל השיחה הזאת, שלין נעשתה מהוססת ושוב שאלה על התוכנית שלנו, ניהלנו במרחק של חמש דקות הליכה מהשוכנה של רוג׳ר.
אחזתי בידה של לין שהייתה מעט רטובה בידי, אני חושב שהיא באמת הייתה לחוצה אם היא הגיעה למצב שהיא מזיעה בכף היד.
"הכל יהיה בסדר" רכנתי ולחשתי אל תוך אוזנה "את את רוצה, את יכולה ללכת..." ניסיתי שוב, אך לין רק נענעה בראשה לשלילה בנחישות.
טיילנו לנו יחדיו, אחוזי ידיים עם חיוכים מזויפים על הפנים, ברחבי השכונה היפה שלהם.
אם המצב היה אחרת, ולא הייתי בדרכי לבצע מעשה נקמה... הייתי יכול לגמרי להינות מהרגע הזה.
אלמלא האדרנלין וחוסר השקט של משא הנקמה שלי, הייתי נהנה למטייל כך בערב, חסר דאגות כשידה של לין משולבת בידי.
אבל הכל היה רק עוד אחת מההצגות שלנו.
והפעם... לשם שינוי, זאת הייתה הצגה שאני תכננתי.
דיברנו וצחקנו והעפנו מבטים מהירים ולא חשודים אל הבית של רוג׳ר. הבית היה חשוך, שקט, וריק מאדם. לין פעלה בצורה טובה ומדוייקת, היא לא נתנה לפחד לפגוע בה. לא יכולתי שלא לחייך אליה, חיוך אמיתי וגאה.
אפשר להתחיל.
משכתי את ידה של לין קרוב יותר אלי, והסתובבתי באיטיות, כשהיא הביטה בי חייכתי וקרצתי לה. זה היה הסימן שלנו שאפשר להתחיל את הפריצה.
אחרי הכל קריצה זה משהו לא מעורר חשד בכלל, הרבה זוגות צעירים קורצים אחד לשני, כך שהמעשה שלנו לא נראה חשוד.
אני חושב שהחיוך של לין התערער מעט כשהיא ראתה אותי קורץ, אבל היא מיד מיהרה לתקן אותו כמו שחקנית מוצלחת.
שום דבר לא היה אמור להשתבש.
היינו בסך הכל כמו כל זוג אחר שניפגש בערב לטיול רומנטי.
אבל כמובן שאצלי הכל תמיד חייב להיהרס.
בדיוק כמו החיים שלי.
כשהיינו במרחק של עשרה מטרים מהבית של הרופא שהרג את אמא שלי, שמענו צעקה.
"היי! עצרו!"
בטיפשותינו עצרנו והבטנו לצד השמאלי שלנו, לכייוון שממנו הגיעה הצעקה, מצאנו שם איש שהחזיק בלהיטות פלאפון צמוד לאוזנו ודיבר.
"כן, אני בטוח.... מהר" שמעתי אותו אומר לפני שהוא הגיע אלינו.
אנחנו נעצרנו מיד, אני הבטתי בו בחשד ובכעס על כך שהוא מפריע לנו. אבל הוא התקרב אלינו בצעדים מהירים ובטוחים.
לא יכולתי לראות את פניו מהמקום שבו הוא היה, אבל ברגע שבו הוא נכנס לתחום של התאורה שלידינו הבנתי שאנחנו בבעיה.
זה היה האיש שרדף אחרינו ביחד עם המוכר אתמול.
"אל תזוזו" הוא צעק "אני יודע מי אתם... והמשטרה גם יודעת".
אני מודה שהלב שלי החסיר פעימה.
לרגע אחד לא היה לי מושג מה לעשות ופשוט עמדתי נטוע במקומי וקפוא, אבל לין חשבה יותר מהר ממני.
היא כנראה הבינה שאין טעם להכחיש, הוא היה בחנות, היא יודע מי אנחנו, והוא כבר רדף אחרינו בעבר. כך שאני מניח שאין דבר שהוא רוצה יותר מלנצח אותנו בסבב השני.
"רוץ!" לין משכה בידי ורצה כשהיא מושכת אותי אחריה.
אבל הוא רדף אחרינו, נחוש בדעתו לא לוותר, לא להפסיד שוב. והוא רץ מהר יותר.
רצנו במעגלים ברחבי השכונה והאיש לא הפסיק לצעוק, עד מהרה כל השכונה כבר התעוררה, אנשים יצאו מהבתים לראות על מה כל המהומה, וחלקם אפילו הצטרפו למרדף. אני מניח שזו שכונה די שקטה, העשירים האלה בטח לא רואים מרדף אחרי פושעים כל יום. או בכלל.
לא.
לא.
זה לא טוב.
"קאי..." לין קראה בין התנשמות אחת לשניה "אנחנו מתפצלים.... א-אני אסיח את דעתם..." היא התנשפה במאמץ "תעשה את מה שתכננת... אף אחד לא ישים לב המהומה בפה".
לין התכוונה לומר לי שהיא תעשה לי הסחת דעת מושלמת, אבל אני היססתי. לא רציתי להשאיר אותה לבד. פחדתי שיקרה לה משהו רע... כולם ירוצו אחריה.
רציתי להתנגד, בטוח נחשוב על רעיון יותר טוב, אבל היא דחפה אותי הרחק ממנה וכמעט נפלתי מעוצמת התנופה.
היא משכה את כולם לצד השני, הרחק ממני ומהבית של רוג׳ר עוד לפני שניתנה לי הזדמנות לומר לא.
"זה מסוכן, לין..." לחשתי.
ו... רצתי.
אני חייב לנצל את הסחת הדעת שהיא יצרה לי, ולקוות בכל ליבי שהיא תצא משם בשלום.
היא חייבת.
רצתי בכלל המהירות אל הבית היחיד בשכונה שהאורות בו עדיין היו כבויים, טוב... כי הוא היחיד שהיה ריק.
ידעתי בדיוק היכן ממוקם החלון של המטבח. לקח לי חמש שניות לאתר אותו, שלוש שניות לפתוח אותו ושש שניות לטפס ולהפיל את עצמי אל תוך המטבח בקול חבטה רם.
אבל לא דאגתי מהרעש, כי אף אחד לא נמצא בבית.
גיששתי אחר מתג האור ולחצתי עליו, אור מילא את המטבח וגרם לי למצמץ כמה רגעים בעיוורון קל.
רעד עבר בגופי מההתגרשות.
אני בפנים, סוף סוף אני אוכל לבצע את הנקמה שעליה חלמתי כל כך הרבה שנים. סוף סוף אוכל לנקום על העוול שהוא עשה לי.
קודם בדקתי את המקרר, עיני כמעט יצאו מחוריהן כשראיתי את כל המטעמים העומדים בשורות על המדפים, רק מחכים שאבוא לקחת אותם. הפה שלי התמלא ברוק כשדמיינתי את התענוג שבאכילת המטעמים האלה.
אבל לפני שאני אקח את האוכל, אני חייב לעשות סיור קטן בבית.
כמעט מבלי לשים לב כיסיתי את ראשי בכובע הסוודר שלי, כך עשיתי תמיד כשרציתי להיבלע בין אנשים ולהיות בלתי נראה.
לא חששתי לעשות רעש והאמת שהיה רעד נוראי מבחוץ, כמעט כבר היה אפשר לשמוע את סירנות המשטרה הקרבות למקום. הרגשתי לא בנוח שהשארתי את לין בסכנה לבדה בעוד אני במקום בטוח.
אבל לא יכולתי לחשוב על כך, הייתי חייב להתרכז בעבודה שלי.
רק בשלי.
לין תהיה בסדר.
יצאתי מהמטבח בצעדים גדולים ומהירים והתכוונתי לעבור אל הסלון, אך לפני שהספקתי לעשות את זה, בלמתי במקומי בבת אחת, חרד מהדבר שנגלה לפני פתאום.
ילד.
לא, לא ילד.
נער.
נער עם שיער מתולתל ומבט בוחן. מבט בוחן שנעוץ בי.
"מי אתה? ומה את עושה בבית שלי?" הוא שאל ובקולו לא נשמע אך לא טיפה של פחד.
רק זה חסר לי.
אבל איך זה בכלל הגיוני? בדקנו היטב, לא היה אמור להיות אף אחד בבית...
אלא אם כן... אלא גם כן, זה הבית הלא נכון... אבל זה... זה לא יכול להיות.
"תענה לי" הנער דרש, הוא צמצם את עיניו לכיווני.
'תתרכז. קאי. תתרכז' אמרתי לעצמי.
לא יכולתי לענות לו, הייתי חייב לעקוף אותו. אני חייב להיפטר ממנו.
הייתה לי רק אפשרות אחת, כי להרוג אותו לא בא בחשבון.
אני חייב לעלף אותו.
התקרבתי אליו במהירות, אבל ברגע שעשיתי את זה וצמצמתי את המרחק בינינו לכדי שני צעדים בלבד, הנער שלף סכין וכיוון אותה אל ליבי.

***************************************

ממממממ
מה אתם אומרים?