נער הרחוב (boyxboy)

פרק 12

הילד הקטן אמר בדיוק את מה שרציתי לעשות.
רציתי לברוח מהמקום הזה, דרך החלון שממנו נכנסתי.
לא רק שלא תכננתי שהילד הזה ימצא אותי, עכשיו נוספה גם בעיית ההורים שבעוד שניות ספורות יכנסו לבית וימצאו את שנינו במצב לא נעים. בייחוד בשבילי.
לכן הייתי רוצה לומר שלא נזקקתי להזמנה נוספת וקפצתי מיד על ההזדמנות לברוח, אבל בפועל... זה לא מה שקרה.
היססתי.
לא הבנתי למה הוא נותן לי לברוח, זה סותר בערך כל דבר שהוא עשה מהרגע שבו הוא תפס אותי פורץ לביתו.
למה ברגע האמת, במקום לאיים עלי בסכין שלו שלא אזוז ממקומי, הוא מנסה לעזור לי לברוח? למה הוא מנסה ל...להגן עלי?
וגם... בחוץ חיכתה לי המשטרה.
אם אצא דרך החלון שלהם ובטעות מישהו יראה אותי, אני אראה בעיניו פושע (מה שבמקרה גם די נכון). 
"כל דבר צריך לומר לך פעמיים?" הילד הקטן אמר בכעס, אך הוא לא הצליח להסתיר כל כך טוב את הבהלה שהוא חש.
זה גרם לי להתעורר ולהבין שאני חייב להחליט מה לעשות. עכשיו.
וכשאחן לי באמת הרבה זמן לחשוב על זה ... הבחירה ההגיונית הייתה מאוד ברורה.
"תברח" הילד סינן והעיף מבט לעבר הדלת שקרקשה "פשוט תברח!".
וזה מה שעשיתי, הסתובבתי אל החלון הקרוב אלי  ומשכתי את עצמי אליו.
כשגבי היה מופנה כמעט במלואו אל הילד הקטן, ראיתי שהוא זז עם הילד האוחזת בסכין.
לרגע מפחיד אחד חשבתי שהוא עבר רעלים, שהוא סידר לי מלכודת וברגע שלא אוכל להביט בו יותר, הוא ימית את הסכין שלו בגבי.
אבל הוא לא עשה את זה. הוא בסך הכל מיהר להחביא את הסכין מתחת לחולצתו. הוא העלים ראיות. ניקה את השטח.
בשבילי.
לפחות זה מה שחשבתי.
בגלל המהירות שלי וחוסר הערנות, לא בחנתי את הנפילה שלי והתרסקתי על הדשא של החצר. ומזל שהיה שם דשא לרכך את הנפילה שלי ולא משהו אחר.
ממקומי השכוב על הדשא שמעתי קול עדין קורא "מותק? אני בבית".
לעזאזל.
אני חייב להתרחק מכאן.  
לאט ובזהירות הרמתי את ראשי כדי לבחון את הסביבה שלי, הייתי חייב לדעת איפה המשטרה ממקומת כדי שלא ארוץ בטעות הישר לזרועותיהם.
אבל ברגע שראיתי מה נמצא סביבי, יכולתי לנשום לרווחה, עד לרגע זה שכחתי שביתו של האוייב שלי נמצא בקצה השכונה, אני מתכוון, ממש בקצה.
המשטרה הסתובבה עמוק בתוך השכונה, לא בצד שלי, כרגע. אבל זה לא אומר שהם לא יגיעו בסופו של דבר גם לכאן.
זה הזמן שלי לרוץ.
התרוממתי לעמידה במהירות כל כך גבוהה, שקיבלתי סחרחורת, אבל לא היה לי זמן להתייחס אליה, וישר פתחתי בריצה.
לא יכולתי להרשות לעצמי להביט לאחור משלוש סיבות.
1. זה יאט אותי.
2. ישנו החשש שמישהו בטעות יביט בי ויזהה אותי.
3. כדי שלא אתחרט על זה שאני לא מנסה לעזור ללין.
רצתי הכי מהר שרדתי נשאו אותי, לא נהנתי לקוצר הנשימה שלי ולכאב ברגליים (ובערך בכל הגוף מההתרסקות הקצרה וה... אהממ נמוכה שלי) לאאט אותי.
הייתי חייב לברוח משם הכי מהר שאני יכול, לפני שהמשטרה או מישהו אחר יזההו אותי.
והמקום הראשון שאליו חשבתי לחזור היה אל המהרה שלנו.
לא חשבתי שזה יסכן מישהו מכיוון שממילא אף אחד לא עוקב אחרי (ממה שהצלחתי לקלוט בעזרת חושיי, אחרי הכל, לא הבטתי לאחור).
ואם אף אחד לא עוקב אחרי, חשבתי שכדאי שאני אשאר בזמן הקרוב במקום בטוח וסגור, מקום שלא יחשבו לחפש אותי בו.
המהרה הייתה המקום המושלם בשבילי.
עד שהגעתי למהרה כבר התנשפתי מאוד וכולי כאב, את שאר הדרך עד לפינה השקטה שלי עשיתי בהליכה מהירה וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי.
ברגע שהיה לי זמן לנוח מעט ולהירגע המאורעות שעברו עלי, היה לי זמן לחשוב.
לפתע לא הרגשתי כלל את הכאב בגופי, כיוון שכל מה שהצלחתי לחוש בו היה כעס. כעס ותחושת כישלון. 
כעסתי כל כך שלא חשבתי יותר לעומק על מסע הנקמה הזה, כעסתי על כך שאני לא יודע מה עלה בגורל  של לין, אולי המשטרה תפסה אותה, ואם זה באמת קרה, זה יהיה באשמתי.
ולא רק שזה יהיה באשמתי, הכליאה שלה גם תכיני חסרת טעם, כי לא הצלחתי למלא את המשימה שלי.
אני נכשלתי.
השעה הייתה כבר מאוחרת, ילדי הרחוב וחלק נכבד מהמבוגרים כבר ישנו במהרה, ואלה שנשארו ערים היו עסוקים בענייניהם, מלבד המראה שלי, הם לא היו יכולים לנחש שקרה משהו רע.
לא רציתי לספר לאף אחד שאני מתחיל את הנקמה שלי היום, רציתי שהם ישמעו עליה בעצמם, דרך שמועות, דרך החדשות או בכל דרך אחרת.
אבל לא דרכי.
רציתי שהמסע שלי יהיה כל כך מוצלח (מהצד שלי), שיפרסמו על אודותיו בכל מקור  קיים. רציתי השמועות יתפסו כמו אש בשדה קוצים, וכך היא תגיע גם למהרה.
מזל שלא סיפרתי לאף אחד מהמהרה על תחילת מסע הנקמה שלי, כי כך לא אצטרך לספר להם על הכישלון שלי שנחלתי.
לעזאזל.
איך יכולתי להתנהג בכזאת קלות דעת?
אבל אני באמת בדקתי, בדקתי מיליון פעמים שהבית ריק. למה הילד הקטן לא היה יכול להשאיר לי שום סימן חיים?
ולין... אני כל כך מקווה שהיא בסדר. אני לא יודע מה אני אעשה אם המשטרה תתפוס אותה.
לא, אני כן יודע. אני אשחרר אותה. אני חייב לשחרר-
הרמתי את ראשי לשמע קול הצעדים על הרצפה, ו... אני לא מאמין. אני פשוט לא מאמין.
"לין!" קראתי והלכתי לקראתה.
"היי..." היא הייתה נראית רע, ממש כמו...  טוב, כמו מישהי שניהלה מרדף עם המשטרה. הבגדים שלה היו קרועים, השיער שלה היה פרוע, והיא הזיעה בכמויות.
"את בסדר? נפצעת? איך הצלחת לברוח מהמשטרה-"
"זה לא מה שחשוב" היא קטעה את שטף דיבורי, העמידה שלה הייתה עקומה והיא התנשפה קלות "מה איתך? הצלחת?"
הרכנתי את ראשי ושתקתי. מתבייש לספר לה על הכישלון הנוראי שלי.
"מה?" היא אמרה בנימה שדחקה בי לספר לה.
טוב. אם היא כל כך רוצה...
סיפרתי לה בפירוט על הכישלון שלי.
יכול להיות שמרוב שהתביישתי בו, רציתי לנטוע בה תקווה (או אולי בי) שהפעם הבאה אני אצליח יותר.
ולכן אמרתי "אבל אל תדאגי, זה לא יקרה שוב, בפעם הבאה אני-".
"לא" היא אמרה בקול תקיף וכועס "אל תדבר איתי על הפעם הבאה".
אני מודה שלא ציפיתי לזה, לא חשבתי שהיא תהיה זו שתכעס עלי.
"אתה לא יכול על מה יקרה בפעם הבאה בכמה דקות ואפילו לא בשעה. בגלל זה הגענו למצב הזה  אנשים מתכננים מבצעים במשך שעות, ימים ואפילו שבועות. לא בכמה דקות! תראה מה קרה לנו בגלל הפזיזות שלך!"
אחרי שהתגברתי על ההלם אמרתי בקול שקט ועדין יותר "אני יודע, אני יודע, אני מבטיח שאחשוב על זה יותר" ניסיתי להרגיע אותה "בפעם הבאה שננסה... אהממ שאני אנסה זה-"
"רגע" היא קראה בכעס "עכשיו אתה מאשים אותי?!"
"לא.. אני פשוט לא רוצה שבפעם הבאה המשטרה תתפוס אותך... בגללי" לחשתי בבושה.
אבל נראה שהצורך שלי להגן עליה רק הכעיס אותה יותר "להזכירך, בלעדיי לא הייתה מצליח בכלל להיכנס לבית של הרופא הדפוק שלך. בלעדיי המבצע שלך היה נכשל".
היא תקעה בי אצבע מאשימה הישר בנקודה המדממת שלי בחזה, שעד לאותו הרגע שכחתי לגמרי מריומה, אבל כעת היא גרמה לי להירגע מעט אחרונית.
כל מילה שלה דקרה אותי, במיוחד בגלל שהיא צדקה. אבל היא לא יכולה לזלזל בי ככה. אני לא הכרחתי אותה לבוא איתי!
"תפסיקי!" צעקתי והנחתי שתי ידיים על אוזניי, כאילו כדי לחסום את הדיבור שלה. לא היה אכפת לי אם אני מעיר או מפחיד מישהו עם הצעקות שלי.
"לא אמרתי לך לבוא איתי, לא כפתי אותך אלי, את יכולה ללכת. אני יכול לעשות את זה לבד. אבל את לא יכולה לזלזל במטרות שלי!"
לין נשפה אוויר בתסכול חלקיה נשימה עמוקה, כשהיא חזרה לדבר הקול שלה היה קצת יותר מתון אך עדיין כועס.
"אני רוצה לעזור לך" היא אמרה לאט "אבל אתה מתנהג כמו בן אדם עיוור, אתה עיוור למטרות שלך ולא שם לב שאתה דורך בתוך מלכודות, עד שיום אחד זה יהרוג אותך" 
היא הייתה ישירה מאוד בדיבור שלה "עיוור אמנם לא יכול לראות, אבל יש לו חושים אחרים מחודדים מאוד, אתה חייב ללמוד להשתמש בהם, אחרת זה יהיה הסוף שלה ושל מסע הנקמה שלך".
אבל דבריה רק הכעיסו אותי יותר, נמאס לי שהיא מתייחסת ומדברת אלי כאילו הייתי ילד קטן וטיפש. כאילו שרק היא חכמה מספיק כדי לדעת מה לעשות. 
"אמרתי לך מספיק!" קראתי בקול רם ורווי בכעס שלא ניסיתי להסתיר, להפך, רציתי שהיא תראה אותו. 
"זאת הנקמה שלי, אני אחליט מה יקרה בה, אני אחליט איך לנהל אותה, ואת מוזמנת ללכת!"
גבותיה התכווצו בכעס ועיניה הצתמצמו לכדי חריצים קטנים "אתה יודע מה, אני באמת אלך מכאן. לא רק שאתה עיוור, אתה גם חירש" היא אמרה בבוז.
היא הסתובבה לקריאת כאב קטנה נמצאה מבין שפתיה, היא ניסתה להתרחק ממני בצעדים מדדים קטנים וכואבים.
המריבה שלנו וכל הכעס שחשתי כלפיה, גרמו לי לא להבחין במה שהיה באמת חשוב.
היא נפצעה.
הורדתי את עיני לכיוון רגלה, ונשכתי את שפתי "את מדממת" לחשתי, ואת מקומו של הכעס עליה תפסה הדאגה.
הרגל השמאלית שלה הייתה מכוסה בדם, חלקו קרוש אבל חלק גדול יותר ממנו היה טרי.
היא לא התייחסה אלי והמשיכה להתרחק ממני.
"תני לי לעזור לך..." ביקשתי ולא הסטתי את עיני מרגלה הפגועה.
היא לא ענתה לי.
"בבקשה..." ניסיתי שוב.
הפעם היא התייחסה אלי. היא עצרה, סובבה אלי באיטיות את ראשה, וכששתי עיניה הכועסות נעוצות בשלי היא אמרה "לא".

***************************************

היי,
אהממ אני מניחה ששמתם לב שהפרקים עולים בקצב איטי מהרגיל. אני פשוט... שוקלת למחוק את הסיפור מהוואטפד. אני עדיין לא סגורה על זה (ואם זה יקרה, אני כמובן אודיע לכם)
בכל אופן... אני מתנצלת... על הכל.
ותודה רבה שאתם קוראים את הסיפור שלי💙

חג שמח ☔🍩🎄

או אולי שני חגים שמחים