נער הרחוב (boyxboy)

פרק 13

לין הלכה לישון.
בדרך כלל אנחנו הולכים לישון במרחק לא רב אחד מהשני, בתוך שקי השינה הישנים שלנו, מוקפים בשאר החברים שלנו, חסרי הבית.
אבל לא היום.
היום לין שכבה בקצה המרוחק ביותר של ערימות שקי השינה, ממש בסוף, רחוק מכל האנשים ורחוק ככל יכולתה ממני.
אני לא יכול לומר שלא כעסתי עליה, אם כי... גם הבנתי את הכעס שלה כלפי.
אלמלא אני, היא לא הייתה משתתפת בתכנית הזאת מלכתחילה, היא לא הייתה צריכה לברוח מהמשטרה והיא לא הייתה נפצעת.
הבנתי את הכעס שלה על התוכנית החפוזה שלי, אך אני עדיין בטוח שהיא היית מצליחה מצוין, אם האיש ההוא מהחנות לא היה מזהה אותנו...
ו... לעזאזל.
היה גם את הילד.. הנער ההוא.
מי הוא? מה הוא ניסה לעשות?
יכול להיות שפרצתי לבית הלא נכון. לא זכרתי שיש לרוג׳ר ילד. אם כי לא ממש התעמקתי באנשים שהם לא הוא. למען האמת הייתי די בטוח שפרצתי לבית הנכון. זה היה הבית של הרופא של אמא.
שפשפתי את עיניי בעייפות. רשמתי לעצמי לבדוק את העניין מאוחר יותר.
התהפכתי על הצד כך ששכבתי עם הפנים לכיוון שאר חבריי חסרי הבית הישנים. שמעתי נחירות מכל עבר והיום הרבה תזוזות בתוך שקי השינה.
אף אחד לא היה ער בשעה כזאת... מלבדי.
שכבתי ער כבר שעתיים, לא הצלחתי להירדם, אירועי הלילה לא משו מחשבותיי והקשו עלי להירדם.
נשפתי אוויר בתסכול והעפתי מעליי את שק השינה הבלוי שלי, קיבלתי אותו במתנה מוולטר כשהוא קיבל אותי רשמית למשפחת חסרי הבית שלו.
באותו היום נהפכתי רשמית לנער הרחוב.
נעמדתי וצעדתי אל הפינה במנהרה שלנו שבה אנחנו שומרים את מעט החפצים שברשותנו. חיטטתי מעט בדברים עד שמצאתי לבסוף קערה בגודל בינוני ומילאתי אותה במים קרים.
אחר כך מצאתי חולצה בלויה וקרועה ומיד חטפתי אותה.
קשרתי את החולצה סביב מותניי, לקחתי קצת נייר ודחסתי אותו לכיס מכנסיי, הרמתי את הקערה שכעת הייתה כבדה ממים, וצעדתי בשקט ובזהירות בין שקי השינה הרבים שמילאו את המנהרה.
נזהרתי כל כך שלא לדרוך בטעות על חלקי גוף של האנשים שישנו, ותוך כדי התאמצתי שהמים לא ישפכו לי מהקערה, כל טיפת מים הייתה חשובה, וחוץ מזה... לא רציתי להעיר מישהו בטעות, במיוחד לא עם מים קרים.
שחררתי אוויר בהקלה כשהצלחתי לעשות את דרכי לקצה השני של המנהרה מבלי להעיר איש ומבלי לשפוך את המים.
משם המשימה שלי נהיית פשוטה יותר.
לין ישנה רחוק מהשאר, אולי כי היא לא רצתה להפחיד אף אחד עם הדימום ברגלה, או שאולי בגלל שהיא עדיין כעסה עלי.
ואולי גם וגם.
הנחתי את קערת המים, החולצה הקרועה והניירות שהבאתי ליד רגלה, והתיישבתי בשקט לידם.. לידה.
איתרתי מיד את הפציעה שלה, הקרסול שלה היה חבוש במה שנראה כמו חולצה מלוכלכת ומדממת.
עיקמתי את פניי.
כשהייתי קטן, הייתי נפצע הרבה, אהבתי להשתולל בחוץ, לטפס על עצים ולקפוץ ממקום למקום, כך שיצא לי יותר מדי פעמים לראות את אמא שלי מנקה את החתכים שלי וחובשת אותם, אמנם באמצעים קצת יותר טובים ממה שיש לי, אך מה שחשוב היה שידעתי מה לעשות עם הרגל של  לין.
בעדינות התרתי את החבישה המאולתרת של לין, נזהר שלא להעיר אותה, וחשפתי את החתך.
החתך היה גדול יותר ממש שחשבתי אך לפחות הוא כבר הפסיק לדמם.
הרטבתי את מעט הניירות שהיו לי בקערת המים, ובעדינות שטפתי וניקיתי לה הפצע.
"אהה~" היא גנחה בכאב, ואני קפאתי לרגע במקומי, אך מיד המשכתי לנקות.
הרטבתי יותר את הנייר ושפכתי מעט מהמים על החתך.
לפתע ידה של לין התרוממה ואחזה ביד שלי.
"כואב.." היא לחשה ושמעתי את הכאב בקולה. 
לא הופתעתי יותר מידי כשגיליתי שהיא ערה.
"אני יודע.." לחשתי גם אני והבטתי בה ברוך "אבל אני חייב לנקות את הפצע שלך".
היא הנהנה, לקחה נשימה רועדת ושיחררה את אחיזתה ואמרה בקול אדיש "תמשיך".
עשיתי כדבריה, ראיתי שהיא מתאמצת לא להגיב, אך לפעמים בכל זאת גופה היה נדרך פתאום מהכאב, לקח לה כמה רגעים עד שהוא רפה שוב.
השתדלתי לנקות לה ביסודיות ובמהירות את החתך וחבשתי אותו בחולצה שהבאתי איתי. הלוואי שהיו לנו תחבושות בשבילה.
"תודה" היא אמרה חלושות.
לא עניתי לה, לא הרגשתי שמגיעה לי תודה ממנה, הפציעה שלה קרתה בגללי, באשמתי, זה היה המעט שיכולתי לעשות בשבילה.
"אתה עדיין כועס?" היא שאלה.
"ואת עדיין כועסת?"
היא נאנחה "אני... כן, אני עדיין כועסת".
"שיערתי לעצמי"
"-ואני מודאגת ממך".
הרמתי את מבטי ונעצתי את עיניי בעיניה "אני צריך להיות מודאג ממך, את הפצועה מבינינו".
"אנשים לא מודאגים מאחרים רק בגלל מכה שהם חטפו" היא ענתה, עיניה תרו אחר דבר מה במבטי. תהיתי לעצמי מה היא מחפשת שם, כי אני יכול לומר לה שאין בתוכי שום דבר. פשוט שום כלום.
"את לא צריכה"
הייתה שתיקה ארוכה, שבמהלכה רק נעצו מבטים אחד בשני.
"מה אתה מתכוון לעשות?" היא שאלה לבסוף ובכל הפרה את השתיקה בינינו.
"אני לא יודע".
עניתי לה בכנות, לא באמת ידעתי מה יהיה השלב הבא שלי, הייתי מבולבל, מבוהל ממה שקרה ופגוע.
הפעם לא הייתה לי תוכנית. לא שהתוכנית שלי הועילה יותר מדי בפעם הקודמת.
נאנחתי ואספתי את הדברים שהבאתי. הרגשתי את מבטה של לין העוקב אחר תנועותיי "לאן אתה הולך?".
משכתי בכתפיי.
לפני שנעמדתי רכנתי קדימה ונשקתי ללין על הלחי "אני מצטער" לחשתי ולפני שהיא הספיקה לדבר הפניתי לה את גבי והתרחקתי משם.

לחזור לישון לא ממש הייתה אפשרות בשבילי, ידעתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח להירדם. אם כך, למה לבזבז את השעות המעטות שנשארו עד הבוקר בשכיבה בתוך שק השינה שלי ובבהייה בתקרה?
לא, לא רציתי לשכב בחוסר מעש.
רציתי לצאת מהמקום החנוק הזה, רציתי לנשום אוויר צח, לצנן מעט את עורי בקרירות הרוח.
אולי היא תעזור לי לסדר את מחשבותיי ולחשוב בצלילות.
חבשתי את הכובע שלי, הכנסתי את ידיי לכיסי הסוודר שלי והתרחקתי מהמנהרה שלנו.
לא כיוונתי את רגליי למקום מסוים, נתתי להם להוביל, לבחור את המקום המושלם בשבילי להיות בו.
הם הסתובבו זמן רב ברחוב, בין בתים חשוכים, בין פחי הזבל, בתוך סמטאות מפחידות ואפלות ועל הדשא בגינות.
ובסוף הם הובילו אותי לשכונה יוקרתית, ונעצרו מול בית שהיה מוכר לי היטב.
הבית של ד"ר רוג׳ר אוליסן.
הבית של הרוצח של אמא שלי.
הבית של הילד שאיים עלי בסכין. הילד שלא ברור לי מה היו הכוונות שלו או מה הוא ניסה לעשות.
הרמתי את מבטי ונעצתי אותו בחלון הפתוח  מעט תמידית. 

***************************************

היייייי
טוב אהממ מסתבר שחזרתי🤭
אני מקווה שנשאר פה עוד אנשים, אם כן אני מודה לכם שחיכיתם לי!
אני מקווה שתאהבו את הפרק, מחכה לתגובות שלכם:)
אני חושב שאני אחזור להעלות פרקים, אני חושב שהתגעגעתי לזה והתגעגעתי אליכם😅😍

שתהיה לכולם שבת קסומה וחג שמח💙💙

אלכס🧝