נער הרחוב (boyxboy)

פרק 29

כאשר ד"ר רוג׳ר שדרך אגב, התעקש שאני אקרא לו רק רוג׳ר, חזר לבית לאחר יום עבודה, הוא היה נראה מוטש. ברגע שהוא ראה את לורנס ואותי יורדים במדרגות אל המטבח לורנס הביט בו וחייך את חיוכו שובה הלב, רוג'ר לא היה יכול שלא לחייך ולספוק את ידיו זו בזו בציפייה. 
הוא חיכה לנו בסבלנות עד שלורנס הוביל אותנו לידו ואמר "מוכנים, ילדים?".
אני חייב להודות, עדיין היה לי קשה לעמוד קרוב כל כך אליו מבלי שארצה לרצוח אותו. ולכן כשהוא הושיט אלי את ידו בשביל ללחוץ על כתפי, לא שלטתי בעצמי ונרתעתי לאחור בשילוב של בהלה וגועל מהמגע.
מבטי היה נעוץ ברוג׳ר שעמד מולי, ראיתי שעיניו הביעו דאגה והוא שאל בשקט "אתה בסדר?".
בזווית העין ראיתי מבט שונה לגמרי אצל לורנס. עיניו של לורנס הצטמצמו לכדי חריצים דקים והוא הביט בי במבט בוחן.
הרגשתי לא בנוח תחת שני סוגי המבטים האלה. גופי רצה להתפתל באי נוחות במקומו, הכרחתי את עצמי לא לזוז וניסיתי לתרץ את התנהגותי.
העליתי את זווית לי בחיוך מתנצל ואמרתי "מצטער, הזכרת לי את אבא שלי, לא ראיתי אותו הרבה זמן".
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר שיעזור לי להיחלץ מהמצב.
ד''ר רוג׳ר הביט בי "אמרת שהורים נסעו לחודש, לא?".
"לא, הם יחזרו עוד חודש, כעת כבר פחות. הם נסעו לפני שלושה שבועות".
"למה הם לא לקחו אותך איתם?" הוא הרים גבה מופתעת.
"הם אמרו שלא יהיה לי הרבה מה לעשות שם, ושהם יצטרכו להיות כל הזמן בעבודה. כך או כך, אני אצטרך להישאר לבד, העדפתי להישאר לבד במקום שאני מכיר" משכתי בכתפיי, ניסיתי להמחיש את ההיגיון שבדבריי בעזרת הפעולה הקטנה הזאת.
ד''ר רוג׳ר או רק רוג׳ר הביט בי עוד רגע ארוך אחד ולבסוף הוא חייך "אתה צודק, באמת קשה להתסכל למקום חדש שאתה אפילו לא מכיר את ההרגלים בו".
לורנס העיף מבט קצר באביו ונראה שהוא הניח לו או לי או לשנינו.
"אוכל?" הוא שאל בקול קטן.
"אוכל" הסכים איתו אביו. 
שניהם הסבו את מבטיהם אלי, בהתחלה לא הבנתי מה הם רוצים שאעשה. לקח לי רגע להבין שהם בסך הכל רוצו שאומר- "אוכל".
אבא של לורנס לקח את עניין ארוחת הערב ברצינות, הוא הוציא שלושה סינרים מאחת המגירות ונתן אחד לכל אחד מאיתנו. האב ובנו לבשו עליהם את הסינרים תוך פחות מחמש שניות, לעומתם, אני לא הבנתי איך שמים את הסינר.
כשהייתי קטן, כשאמא הייתה גרה איתי, היא הייתה מבשלת. לפעמים אני הייתי יושב על השיש לידה וצופה בה מבשלת, היא הייתה נותנת לי לטעום מהאוכל ולחוות עליו את דעתי.
לבשל? לא ממש.
"טוב? אתם מוכנים, ילדים?" רוג׳ר חייך. הוא העביר את מבטו בין שנינו "קאי" זוויות עיניו התקמטו בצחוק "סינר בדרך כלל לובשים על מנת שלא תלכלך את הבגדים, לא את הראש".
הנהנתי הורדתי את הסינר מהראש, משום מה זכרתי שככה לובשים אותו. סובבתי את הסינר במבוכה, חיפשתי את נקודת ההתחלה שלו, הבעיה היא שלא ממש ידעתי איזה חלק אני אמור לשים עלי.
תיאורית ידעתי איך אמורים ללבוש סינר, רק שמסתבר שמציאות זו הייתה משימה קשה.
רוג׳ר צחק בקול ואני הסמקתי.
"אף פעם לא לבשת סינר?" לורנס שאל בחיבה והתקרב אלי.
הושטתי לו את הסינר במבוכה והוא לקח אותו ממני בשיעשוע. הוא החזיק את הסינר בצורה הנכונה, והכניס את ראשי למין לולאה, פתאום הסינר דמה יותר ל... ובכן, לסינר.
לורנס עמד מאחורי, לפתע הרגשתי את זרועותיו הדקות והעדינות נכרכות סביבי במין חיבוק, עמדתי לרגע אחד קפוא ומופתע. ברגע הבא הסמקתי כהוגן כשהבנתי שלורנס בסך הכל לקח את שני החוטים שהיו מחוברים לסינר כדי לקשור אותם סביבי.
לורנס חייך אלי את חיוכו המתוק וצבט אותי בלחי.
"היי" מחיתי ומשום מה הבטתי באביו של לורנס, הוא רק משך בכתפיו ושאל "שנתחיל?"
בשעה וחצי שעברו רוג׳ר לימד את לורנס ואותי להכין פסטה אמיתית עם רוטב שמנת, גבינה צהובה ופטריות טריות.
טוב, האמת שהוא יותר לימד והסביר לי, לורנס הסתדר לא רע במטבח בכוחות עצמו, מה שלא היה אפשר לומר עלי. עם זאת, אני חייב לומר שנהניתי מאוד. 
בסיום הבישולים לורנס ואני ערכנו את השולחן והתיישבנו לאכול, לורנס, אביו ואימו ואני.
אני חייב לומר שהאוכל יצא מדהים. אני חושב שעברו שנים מהפעם האחרונה שבה אכלתי מוקרם ו... ואוו, זה היה יותר טעים ממה שזכרתי.
לפתע הרגשתי במבטו של מישהו עלי, הרמתי את ראשי מהצלחת והישרתי מבט אל אביו של לורנס, הוא חייך אלי בנחמדות מוזרה.
"קאי" הוא אמר לאחר שבלע את הביס שהיה בפיו "אני שמח שאתה ולורנס חברים קרובים כעת".
לא ידעתי אם הוא מחכה לתגובה ממני או לא, החלטתי לומר "גם אני שמח".
זו הייתה האמת, הדרך שבה הכרתי את לורנס הייתה... משונה, אך לא הייתי מוותר על להכיר אותו, אם הייתה לי הזדמנות לשנות משהו מפעולותיי בעבר, לא הייתי משנה אותן. שמחתי שהכרתי את לורנס, לא בכלל האוכל שהוא מביא לי והדאגה שלו אלי, אני באמת מחבב אותו. 
הבטתי בלורנס והוא הביט בי, עיניו הבהירות היו נעוצות בשלי לשניה אחת יותר ממה שנוהגים להביט בפניו של השני, והוא הרכין את ראשו, אני חושב שהוא הסמיק מעט.
"אתה בכיתה יב, נכון?".
לא, האמת היא שאני כלל לא לומד.
"נכון" אמרתי.
"ומה אתה מתכנן לעשות בעתיד? חשבת מה תרצה ללמוד?".
"לא" מעולם לא חשבתי על מה לעשות מעבר לנקמה שלי בד"ר רוג׳ר אוליסן.
הוא העמיס על מזלגו ביס נוסף ואמר כבדרך אגב "חשבת על לימודי רפואה?"
מעולם לא חשבתי על לימודים כלל. נכנעתי בראשי לשלילה.
הוא החזיר לי בהנהון איטי "תחשוב על זה, יכול להיות שהמקצוע יתאים לך".
חייכתי בצייתנות.
חשבתי שכאן השיחה בינינו תגמר, מסתבר שהוא לא תכנן לסיים אותה "אתה בכיתה יב.." הוא חזר על דבריו "זה אומר שאתה לומר עכשיו וקטורים והנדסה אנליטית, נכון?".
סליחה, הוא מה הוא אמר?
הוא באמת חשב שאני יודע מה הוא אומר? בהתחשב בכך שהוא חושב שאני בכיתה יב ושאני הולך, ממש הולך לבית הספר, כנראה שכן. הבעיה היא שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"נכון?" ספק שאלתי ספק אמרתי והבטתי בלורנס שעקב אחר שיחותינו בתחינה.
לפני שאביו של לורנס הצליח להשחיל מילה, לורנס קטע אותו ואמר "מספיק, אבא" הוא הביט בו ואמר ברוך "תן לילד לאכול בשקט".
אביו נכנע.
אמנם הייתי אסיר תודה על סוף השיחה, איך לא מצא חן בעיני האופן שבו לורנס כינה אותי ילד, כלומר, ברצינות, אני הילד כאן? הוא קטן ממני בשנה!
שאר הארוחה עברה בשקט.

בשבועיים הבאים ביליתי כל יום אצל לורנס ומשפחתו, הפכתי לסוג של בן בית בקרבתם, הייתי מצטרף אל לורנס בסיום בית הספר, מלווה אותו לבית, שוכב על המיטה שלו ומעסיק את עצמי בזמן שהוא למד למבחנים או עשה שיעורי בית, ואחר כך היינו מבלים ביחד אוכלים ארוחת ערב משותפת. לורנס היה נחמד אלי מאוד והוא אפילו שאג לא לשלוח אותי אף פעם לבית שלי בידיים ריקות. כמעט כל יום הייתי חוזר עם אוכל למשפחה שלי, כך שגם הם אהבו את הסידור החדש שלי.
היחידה שלא אהבה אותו הייתה לין. לא משנה כמה דיברתי איתה, הפצרתי בה והתחננתי אליה, היא הייתה מפנה לי את הגב בכעס.
אני זוכר שבאחד הימים הראשונים שדיברתי איתה היא פלטה לי בכעס "אתה מפקיר אותי, מוותר עליי לטובת איזה ילדון בלונדיני קטן שאתה בקושי מכיר. איך אני אמורה להרגיש?!" 
מלבד הפעם הזאת, לין לא דיברה אף פעם על לורנס, ועם זאת היה לי ברור מאוד מה היא דעתה עליו (למרות שבזכותו יכולתי לחבוש את הרגל הפציעה של לין בחבושות נקיות ולנקות אותו בחומר חיטוי טוב).
הבעיה היחידה שלי הייתה שככל שביליתי יותר זמן בחברתו של לורנס ובחברת משפחתו, התחלתי לחבב את אביו, מה שהיה גרוע מאוד.
אביו היה איש נחמד ונעים, הוא היה מצטרף אלינו רבות לשיחות או לארוחות ערב ומפטפט איתו.
הרגעים ביותר מפחידים איתו היו כשהוא שאל אותי שאלות על הלימודים, על בית הספר על המשפחה שלי ועל הבית הקודם שלי, תמיד הייתי מתחמק מלענות עליהם והוא היה מוותר.
גיליתי שהוא אנושי יותר ממש שחשבתי, הוא לא היסס חור שהיו לו מקרים קשים בעבודה, שבזמן עבודות הוא עשה הרבה טעויות, והוא תמיד אמר שיש טעות אחד שהוא מצטער עליה יותר מכל, אם כי הוא לא פירט.
רציתי שיהיה לו, רציתי שהוא יצטער, הטעות הגדולה ביותר שלו היא שהוא הרג את אמא שלי, גם אם הוא לא יודע ולא זוכר. ומצד שני חלק אחר בראשי ניסה לומר שכולנו טועים, אנחנו בני אדם, בני אדם עושים טעויות מושלמים עליהם. כמובן שלא הרשתי לחלק הזה לדבר.
ככל שעבר הזמן הרגשתי שהקשר שלי עם לורנס למשפחתו מתחזק, אהבתי לבקר אותם, אהבתי להיות איתם ולא ידעתי איך אני אמור להתחיל אפילו את הנקמה שלי באביו. ידעתי שהנקמה צריכה להיות, חיכיתי לה כל חיי, ומנגד ידעתי שברגע שאעשה אותה, כל קשר שלי עם לורנס ומשפחתו יפרם.
החלטתי לדחות במעט את מועד הנקמה שלי, ובינתיים להינות ממה שכן יש לי, מהאוכל, מהצחוק ו... אני חושב שגם מאהבה.
חשבתי שיש לי זמן, חשבתי שאני אוכל לקבוע את המועד, חשבתי שאני אחראי על הכל. טעיתי.
יום אחד, בזמן שלורנס, רוג׳ר וג׳ניפר ואני ישבנו לאכול ארוחת ערב שכללה שקשוקה עם חצילים וגבינות, נשמעה דפיקה על הדלת.
ד''ר רוג׳ר קם לפתוח את הדלת, הוא התעכב שם כמה רגעים, אני המשכתי לאכול, לא התרגשתי מהדפיקות, מסתבר שכן הייתי צריך.
רוג'ר חזק כעבור רגע קצר, הוא התקרב לשולחן והביט בי, הרגשתי לא בנוח תחת מבטו, הייתה לי תחושה שמשהו עומד להשתבש.
"קאי" הוא אמר להמשיך לנעוץ בי את מבטו "חברה שלך בדלת, היא רוצה לדבר איתך".
הלב שלי פספס פעימה. חברה שלי?
בצעדים חוששים קמתי משולחן האוכל והלכתי אל עבר הדלת הגדולה בכניסה של הבית. הדלת נשארה פתוחה מעט, החברה שחיכתה לי נשארה לעמוד מחוץ לפתח הבית, מרצונה או מחוסר הזמנה.
שמעתי את הצעדים האחרונים שנותרו לי ועמדתי מולה.
"לין?"

***************************************

הייי,
אני יודע שאמרתי שאכתוב פרק מוקדם הרבה יותר, אני מצטער, לא יכולתי.
אני מרגיש שאני צריך לפצות קצת, אז מה דעתכם על מרתון קטנטן שיתחיל... ממש ברגע זה? 🙃

היום פרק, מחר פרק, ואני מקווה שאספיק גם בשלישי!