פרק 26

548 58 17
                                    

אבא של לורנס עצר באמצע הדרך לבית כדי לקנות לנו המבורגרים לערב.
אני חייב לומר שלא ציפיתי לאווירה. אני חושב שלורנס קשור מאוד לאבא שלו, היה אפשר כמעט להרגיש השוני בין התנהגותו כשהוא היה עם אמו מאר עם אביו.
כעת, כשישבנו שלושתנו ברכב הוא היה.. שמח.
הוא חייך הרבה, הוא צחק, אבא שלו צחק אני צחקתי.
שמחתי לדעת שהקשר המיוחד שיש ללורנס עם אביו הוא לא חד צדדי, יכולתי לראות בעיניו של ד''ר רוג׳ר אוליסן את האהבה הרבה שהוא חש לבנו היחיד.
לא יכולתי אפילו לנסות לדמיין את טיבו של קשר מסוג זה, אני מעולם לא הכרתי את אבא שלי ועד עכשיו גם לא באמת הרגשתי בחסרונו. הוא עזב אותנו וההפסד היה כולו שלו, אני גדלתי עם אמא שהיא הייתה הכל בשבילי, משהו שהוא מעולם לא היה ולכולם גם לא יהיה.
כעת, כשחשבתי עם שני הבנים באותו הרכב תהיתי לעצמי איך מרגישה אהבה בין אבא לבנו, תיארתי לעצמי שהיא אולי שונה קצת מהרבה של אם, אך לא באמת יכולתי לדעת. רק הבנתי שיכול להיות שללורנס יש עם אביו את אותו סוג קשר שהיה לאמא שלי ולי.
בהתחלה רציתי לסלק את המחשבה מראשי, לא רציתי שהיא תפגע במצב הרוח שלי שהתרומם, והמחשבה שניה הייתי לתת לה מקום, עצמתי עיניים, לקחתי נשימה עמוקה ונתתי לה להתפרס בכל גופי, נתתי לה להכאיב לי, אפשרתי לעצמי לחוש את הכאב המזעזע. כל זה כדי להזכיר לי שלמרות שד"ר רוג׳ר עושה רושם נחמד במיוחד, הוא עדיין האויב שלי, הוא עדיין אותו האיש שהרג את אמא שלי, הוא תמיד ישאר האדם שהפך אותי ליתום.
לורנס, אביו ואני ישבנו בשולחן בסלון וחיסלנו את ההמבורגרים ברעב בזמן שאמא של לורנס כרכרה סביבנו ודאגה למחסורנו. ד''ר רוג׳ר רצה שהיא תצטרך אלינו באכילה, היא לא רצתה.
לורנס ואני עלינו מייד אחר כך לחדר שלו, החדש שלו היה גדול, הוא היה צבוע בגוון כחול מאוד בהיר, על הקיר היו תלויות כמה תמונות של לורנס ושל הוריו מילדותו.
שיערתי כשהוא היה צעיר הוא היה נוטה לחייך יותר, כיוון שבכל התמונות נראה ילד קטן עם תלתלים בלונדיניים- לבנים כשחיוך ענק פרוס על פניו והוא גרם לעיניו להתכווץ לכדי חריצים דקיקים.
למשפחת אוליסן הייתה מיטה מתקפלת, הם הביאו לי אותה ונתנו לי מצעים לפרוס עליה.
לא היה לי מושג מה לעשות עם המצעים. ברור שידעתי שהם צריכים להיות פרוסים על המיטה, רק שמעולם לא שמתי לעצמי מצעים, בבית אמא הייתה מסדרת לי אותם, וכנער הרחוב... לא היו לנו אפילו מיטות אמיתיות, שלא נדבר על מצעים.
ניסיתי להשתמש בדמיון שלי.
"מה אתה עושה, קאי?" שמעתי את לורנס פורץ בצחוק, הוא עמד מולי כשידיו מונחות על מותניו וגבותיו מורמות כשהוא בוחן את עבודתי.
אני שונא לסדר מצעים.
"אתה יודע בכלל איך מסדרים מצעים?"
הסמקתי ונעניתי בראשי לשלילה.
לורנס חייך, הוא הזיז אותי בעדינות הצידה וסידר את המצעים במקומי.
בשעות הבאות שכבנו במיטותינו, כל אחד בשלו, וצפינו בסרטים עד השעות הקטנות של הלילה.
אני יכולתי להישאר ער גם כל הלילה, אבל בשעה שתיים גיליתי שלורנס נרדם.
חייכתי, הוא נראה אפילו יותר מתוק כשהוא ישן.
קמתי וכיביתי את הטלוויזיה, אחר כך הלכתי אל לורנס כיסיתי אותו בשמיכה והבטתי בפניו השתוות שבשנתנו.
"לילה טוב, מלאך" לחשתי ונשקתי לראשו בחיבה.

נער הרחוב (boyxboy)Where stories live. Discover now