27 Minutes » LS | ההמשך

Already Broken

[Harry POV]

בתי חולים הם מקום מפחיד.

מקום של הלא נודע, מקום של גורל אימה שאתם לעולם לא תוכלו לשנות. הקירות הלבנים המבריקים, רחוקים ורצפות שעווה נוצצות, והאנשים אשר מסתובבים כאן נראים מזויפים או אומללים.

משפחות הממתינות בכסאות טרקלין, אחיות ורופאים מתרוצצים ממקום למקום. ניתן לשמוע שיעולים ויבבות המגיעים מכל עבר לכל כיוון.
אין שום מקום או פינה שתוכלו לברוח אליהם בבניין שייקח אתכם מהאפלה שמתנשאת מעל כולם.

האוויר עומד סמיך מעצב, כעס ותקווה.
התקווה היא הדבר היחיד שאתם רואים הכי הרבה ממנו.

אנשים עם מבט געגוע על פניהם מתפללים, מייחלים, מקווים לתוצאה שנחשבת לטובה ביותר.
מבלים בשעות המאוחרות של הלילה בבהייה בקיר ריק, או התבוננות בדלתות שמחזיקות את יקיריהן ממש בצד השני.

כל חלק מהם מתפוצץ משאלות ורוצה תשובות.

זה אני ברגע זה, פרט לכך שאני לא יכול להיות בשקט.

אני עומד בלחץ בחדר ההמתנה ובוהה במבט אל הדלתות הכפולות הארורות האלו שמחזיקות את חיי בצד השני של אותן דלתות. צועק במוחי לכל אחות או רופא שעוברים בהן שיאמרו לי מה קורה, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת.

האחרים כאן רק יושבים או לוחשים זה לזה.
אפילו שמעתי צחוק לפני כמה רגעים ולעגתי בגועל, איך אתם יכולים לצחוק בזמן כזה? זמן בו אין לנו מושג מזדיין מה קורה ברגע זה או איך החיים שלנו יהיו ברגע שמישהו יאמר לנו מה לעזאזל קורה.

החיים שלנו יכולים להשתנות לנצח ומישהו פשוט יושב כאן ומתנהג כאילו שום דבר לא קורה סביבו.
יש לי את הדחף לעטוף את ידי השבריריות סביב צווארו ​​ולסחוט את החיים מתוכם, אבל המחשבה על זה מחזירה את התמונות של מה שעברתי רק לפני כמה שעות קצרות.

אף פעם בחיי לא הייתי כה מזועזע ממה שראיתי. אני עדיין לא יודע איך הצלחתי לגרום לעצמי להתקדם ולשלוף אותו מהמים.

מים אדומים.

אדום כה עמוק כמו הדם שנשטף מחתכים שונים בגופו העירום.
מילים שנחצבו על ידי סכין ממש ליד הקעקועים שלו.

מילות התנצלות ואהבה.
מילים שאני מעדיף לשמוע מדוברות מאשר לראות אותן לנצח טבועות בגופו.

המוח שלי בקושי יכול לעבד את כל הפרטים של מה שראיתי.
אני בטוח שאני נראה חיוור וחולה כשאני מתקדם הלוך ושוב בחדר ההמתנה, אבל אני לא יכול למנוע מהתמונות להגיע.

גופו הרגיש כל כך קר כנגד שלי, כל כך שברירי, כמעט כאילו שבתזוזה הקלה ביותר הוא היה מתפורר ונשבר כמו זכוכית מסביבי.