27 Minutes » LS | ההמשך

Surprise?

[Harry POV]

נראה שהאוויר בחדר נעלם כשהקירות נסגרים סביבי.
אין מילים שנאמרות כי אין צורך בהן.

כל מה שנמצא ישר מולנו מספיק כדי להשתיק את כולנו למשך עשור.

נראה שהעצבים עזבו את גופי לאט, כי עכשיו כל מה שאני מרגיש זה קור.

קור צורב, התקררות צורבת בעור שמתגנבת במעלה עמוד השדרה שלי, במורד זרועותי, עד קצות אצבעותי.

זה כמעט כאילו פתאום אני מרגיש שכל דבר שאגע בו יהפוך לקרח.

אין חום או אור שמש, אין חום שיחסום שום דבר, זה פשוט קר.

החדר נראה כאילו הוא מתחיל להסתובב סביבי, מאבד את אחיזתו בשולי המציאות, בדיוק כמו התודעה שלי.

הקרביים שלי צועקים עלי לזוז קדימה ולקחת את מה שכבר טענתי כשלי, אבל המוח שלי אומר אחרת.

כפות רגלי נטועות באדמה כשאני מביט היישר קדימה אל שתי מערכות הידיים שחשבתי שלעולם לא אראה עוטפות זו את זו.

הידיים שלהם הן כל מה שאני יכול לבהות בו ואני לא יכול לגרום לעיניי לעזוב אותם.

אני לא פוגש את העיניים שלהם ואפילו לא מסתכן במבט חטוף כדי לראות את הפנים שלהם כי אני יודע שאם אעשה את זה הכל ייגמר.

אני לא רוצה לראות אותם מחייכים או שמחים כי מה שכבר ראיתי מספיק כדי להרוס אותי, אבל הפעם אני לא מרשה לזה.

הובסתי כבר פעם אחת בחיי ואני לא מתכוון לתת לזה לקרות שוב.

עזבתי את המגן שלי בפעם הראשונה ונשארתי שבור, שכבתי על הרצפה כאילו לא הייתי אלא חתיכת הזבל הבאה שנזרקת.

נהרסתי טיפה אחר טיפה עד שלא נשאר לי דבר, אפילו אם זו פעולה כפויה זה עדיין הרס אותי לגמרי.

לא נלחמתי אז כי הרגשתי שכבר הפסדתי בקרב.

לא ידעתי מה קורה בזמנו מאחורי הדלתות הסגורות, אבל עכשיו אני כן.

עכשיו, הכל היה גלוי, ידעתי, כולנו ידענו.

לא היה מצב שזה רק צירוף מקרים. זה מה שהוא רצה, מה שהוא בחר.

אני לא יכול לתת לזה לשבור אותי, אני לא אעשה זאת.

"אממ.. לואי?" אחד מהבנים לוחש איפשהו לצדי.

העיניים שלי עדיין תקועות קדימה על שתי זוגות הידיים, הגדולה יותר סוחטת את הנשית הקטנה יותר והקלילה יותר.

הידיים שלי נצמדות לאגרופים, הציפורניים שלי חופרות עמוק בעור כפות ידי.

הגוף שלי מברך על התחושה, אם כי כשהוא מסיט את דעתי מכל מה שאני באמת רוצה, שהייתי יכול לגרום לעצמי לעשות ברגע זה.