27 Minutes » LS | ההמשך

Misread Expectation

[Harry POV]

חלפו שישה חודשים מאז לואי עזב. שישה חודשים של בדידות, מרירות, עצב ושקט.

כל יום שחולף אני שואל את עצמי איך הוא והאם הוא טוב יותר.

כל המכתבים, שיחות הטלפון ועכשיו אפילו שיחות הוידיאו שהנערים האחרים או המשפחות שלנו מקבלים אינם עונים על השאלות הללו.

הם לא עונים עליהן כי אני לא מקבל את התשובה מלואי עצמו.

אחרי כל הימים והחודשים האלה של שום מילה ממנו, אני עדיין שולח לו מכתבים בכל יום.
לפעמים הם קצרים ולפעמים הם ארוכים ומלאים בכאב ועצב, כי לאחרונה נראה שזה כל מה שאני מרגיש.

הריקנות שחשבתי שהסתיימה סוף סוף באותו יום עם לואי בבית החולים נפתחה מחדש.

עכשיו זה היה חור גדול ועמוק עוד יותר שרק הוא יכול לתקן.
כולם מסביבי ניסו בכל הכוח לנחם אותי אבל בסופו של דבר פשוט הפסקתי את כולם.

לא רציתי לשמוע את האהדה שלהם או את דברי העידוד שלהם בשבילי, הכל היה בולשיט.

הם לא יכלו לדעת איך אני מרגיש כי האדם האחד שהם הכי אהבו בעולם לא הפנה אליהם עורף לחלוטין.
לא, הם עדיין יכלו לראות את יקיריהם כל יום אבל אני לא יכלתי.

הכאב שבלבי התחיל אחרי השבועיים הראשונים שלא שמעתי מלואי ובסופו של דבר זה השתלט על כל גופי.
עכשיו, לא משנה אם אני יושב, עומד, נשכב או מסתובב, אני תמיד סובל מכאבים.

אנשים אומרים שכאב רגשי לא יכול להפוך לכאב פיזי, אבל אני הוכחה שהוא יכול, וזה לחיות בגיהנום.
הכל כואב, אפילו לנשום ולהחליט להתעורר כל יום כואב, כי אני כבר לא רוצה.

אני מרגיש שאני מתחיל להיות מודע ומרגיש יותר את הסיבות שבגללו לואי רצה לסיים את חייו.

אותם רגשות אפלים שמתחילים אי שם עמוק בתוכך ומתעופפים בכל נפשך.
הם מתמהמהים בכל מחשבה שלך וכמעט תוכל לטעום אותם על שפתייך.

זה הופך להיות מכריע ובכל זאת זה יכול להיות כל כך שליו.

שם אני מוצא את עצמי עכשיו, בקושי נתלה.
אני רק רוצה את לואי בחזרה.

אני רוצה את לואי שלי בחזרה.

------------

אחרי שמונה ימים בתחילת החודש השביעי לטיפול של לואי קיבלנו כל אחד טלפון מג'יי, לואי חוזר הביתה.

שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה כשקיבלתי את שיחת הטלפון וברגע שהיא הסתיימה הסתכלתי מסביב בבירור בפעם הראשונה.

ניסיתי לעכל את העובדה שלואי יהיה בבית תוך יומיים בלבד וגם נסיתי להבין איך להכין את עצמי.
לא היה לי עם מי לקפוץ משמחה או עם מי לקבוע מסיבת 'ברוך שובך'.