27 Minutes » LS | ההמשך

Changes

[Louis POV]

יום 1

עזיבת בית החולים היתה משימה קשה.

החובה להיפרד מהמשפחה וחברים הכי טובים שלי, כל האנשים שאהבתי, היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם.

ניסיתי לא להלחם, אבל בפנים צרחתי עליהם שלא יעזבו אותי.
העור שלי הצטמרר מהרעיון של מרכז טיפולים.
המילים הרגישו מרות על לשוני ושרפו את ריאותי.
לא רציתי לעשות צעד ליד המקום, אבל לא הייתה לי ברירה.
למרות שאני בגיל הרופאים, מזמינים אותי להכנס לטיפול.

הכל נראה לי מטופש אבל כשהם מתחילים להשתמש במילים כמו שעון התאבדות, הזקה לעצמי ולאחרים, זה סוג של מכניס את הכל לנקודת מבט אחרת.
המשכתי לסרב ללכת, וצעקתי על מי שאמר לי שאין לי ברירה.
בעטתי, צרחתי ודחפתי את כולם והתחננתי שלא יכריחו אותי.
במוחי הייתי בסדר אבל בשלהם הם יכלו לדעת שלא.

מה שגרם לי להפסיק היו המילים שאימא לחשה לי בשבריריות.
היא ניסתה כל מה שיכלה כדי להרגיע אותי, אבל דבריה כבר לא הרגיעו כמו שהיו פעם.
עכשיו הם רק איימו לגרש אותי ונרתעתי מהם.
זה היה כך עד שהיא הביאה את אחיותיי לשיחה וככה הפסקתי.

רק המחשבה על פרצופיהן המתוקים השפיעה עליי.
אמא שלי שיתפה את הפחדים שלה בגללי, שפגעתי לא רק בעצמי, אלא שהייתי מאבד אותה בטעות ופוגע גם בהן יום אחד.
למרות שידעתי בליבי לעולם לא אפגע בהם במכוון, לא יכולתי להסתכן.
מעולם לא חשבתי שאנסה את לסיים את חיי, אך הדברים יכולים להשתנות בצורה דרסטית תוך שניות ספורות.

האדם שהיה קשה ביותר להיפרד ממנו היה הארי.
המוח שלי צרח עליי להתעטף סביבו כמו פקעת ולעולם לא לעזוב.
רציתי להישאר עטוף בו ובריחו, זרועותיו ואהבתו, לעולם לא להרפות ממה שהכרתי.
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהתנחמתי בו או אפילו מאז שדיברנו זה עם זה בתנאים שלנו.
עכשיו אני עוזב אותו שוב ויכולתי לראות עד כמה זה קורע אותו.

עיניו הראו בהן כאב עמוק עד כדי כך שהבטן שלי התכווצה.
כמעט התפתיתי לבקש ממנו לקחת אותי משם.
רק הוא ואני, אף אחד אחר, ובוודאי שום מרכז טיפולים.
אבל אז עולות לי התמונות שאני יושב בחדר האמבטיה עם בקבוק כדורים ביד.
התמונה מטושטשת אך עם זאת ברורה לחלוטין, אני דוחף חמש, עשר, שתים עשרה כדורים בגרוני, כך שלא היה שום סיכוי שאצא מזה.
יש לי תחושה מחליאה בבטן שגורמת לי לרצות להקיא את הכל אבל בכל זאת אני מכריח את עצמי לבלוע את זה.
כל התמונות האלה שלי, מדליק את המים ונשכב בהם ומחכה שהכדורים יביאו אותי לשינה שלא נגמרת.

זה מה שגרם לי להרהר במה שעשיתי, כי יכולתי לראות את כל אותן התמונות בעיניו.
המבט הרדוף של שהוא מצא אותי אחרי שהייתי באמבטיה, טובע אל מותי.
לא יכולתי לסבול את זה שהוא היה זה שמצא אותי ועכשיו הוא צריך לחיות עם התמונה הזו עד סוף ימיו.
לא, לא יכולתי לעשות לו את זה, אז אשתפר.