27 Minutes » LS | ההמשך

Shattered

[Harry POV]

החדר לא היה שקט יותר, אך עדיין היה סמיך ממתח.
כולם עשו כמיטב יכולתם להתעלם מכך ככל האפשר וזה אומר להתעלם ממני.

ישבתי בפינה והסתכלתי על האנשים המעטים בחדר סביבי כשקימטתי מפית ביד.

הצחוק מסביב והשיחות הקטנות כמעט גרמו לי להיות חולה.

עם כל מה שהיה לי, רציתי לרוץ מהחדר ולעולם לא להביט לאחור באף אחד מהם, אבל לא הייתי עושה את זה.

אני פשוט יושב ומקשיב לשיחות הרחוקות על הטיפול של לואי ואיך הכל מתנהל.

הייתי חייב להודות שהייתי נורא גאה בו ובכל מה שהוא השיג.

אולי הוא לא מדבר איתי ישירות בשיתוף הסיפורים שלו, אך בכל זאת הייתי גאה.

אבל הדבר שהטריד אותי הוא איך לואי כמעט שכח מכל מה שהביא אותו לנקודה זו.

הסיבה שהוא הלך לטיפול מלכתחילה לא הייתה קרובה לנקודת השיחה.

אולי זה משהו שהוא לא צריך לדבר עליו אבל זה חלק גדול מחייו.

נראה כאילו היום בו הוא נכנס לטיפול ואפילו הימים המעטים שקדמו לו לא היו הדבר היחיד ששכח.

לא הועלו זכרונות מהעבר ואם הוזכר אחד מהם הוא ניווט את השיחה לכיוון אחר.

ליבי השתוקק וכאב לשבת לידו, לאחוז בידו ולחייך לנאומיו הארוכים על כל מה שהוא עשה בזמן שהוא לא היה.

רציתי להיות שם ולצחוק עם החברים הכי טובים שלי ולשתף עם לואי כמה התגעגענו אליו.

אני לא חושב שהם נטשו אותי בכוונה, אבל הבנים האחרים פשוט ידעו שלא ארצה להיות חלק מהכל.
במיוחד לא בזמן שמישהו אחר היה מונח על ברכיו של לואי.

היא היתה כמו עלוקה שלא עזבה את הצד שלו כל הערב. כל מהלך שהוא עשה היא עשתה איתו.

הם השלימו זה את זה משפטים, הביאו אחד לשני דברים לאכול וכל שאר הבולשיט שהולך איתו הרבה.

אני נלחם בכעס כל כך חזק שזה מרגיש שהוא מתפרץ מהחזה שלי.

אני שקט עם עיני מושפלות כי אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות.

אני צריך לוותר כמעט, אבל אף פעם לא לגמרי.

"הוא שמח, אתה יודע." אני שומע קול נשי אומר לידי.