Healing

797 74 37
                                    

[Harry POV]

"אתה...אתה...מספיק, הארי."

עיניי נפערו כששמעתי את הקול החלש והשברירי.

כל מילה הייתה שבורה ואם הייתי רחוק ממנו אני לא חושב שהייתי שומע אותו.

שבירות הקול שלו הגיעו ישירות לליבי,
אבל הן נשמעו כל כך נקיות,
כאילו הוא ווידא שאשמע כל אות ואות מפיו.

ראשי התרומם מידו, שעכשיו הייתה רטובה מדמעות, ועיניי פגשו את עיניו הפתוחות.

הוא מסתכל עליי, משתמש בכל הכוח שהוא יכול לגייס, ובאותו הרגע אני חושב שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה נחישות בעיניו.

הדבר היחיד שחששתי ממנו היה שהוא אמר את המילים האלו ששמעתי, והן לא היו הדבר היחיד שהוא היה נחוש לומר.

"לו.." נשפתי את שמו כאילו זו תגובה טבעית מגופי.
מבטי נדד מפניו אל חזהו,
רואה את הנשימות העמוקות יותר שהוא מנסה לקחת.

דמעות שלא הפסיקו ליפול מאז שהתחלתי לדבר מגיעות בחופשיות כשאני מסתכל על הילד השבור,
האיש- ששוכב על המיטה הזו.

אני לא יכול לעצור את היבבות כשהן יוצאות מגרוני ואני מקרב את גופי אליו, עדיין זהיר ומודע לעובדה שהוא בבית החולים.

"לו... התעוררת..." אני אומר וכמעט לא מאמין לזה.

ידיי זזות סביב פניו בעדינות, נוגע בעור המחוספס אך הרך, פשוט מרגיש וגורם לעצמי להאמין שהוא באמת כאן

"לא...שיט.." הוא פולט בצרידות וגורם לי לצחקק בקלילות.

מצחי קרוב לשלו כשאני ממשיך לבהות בו.

אני לא יכול להוריד ממנו את העיניים, כל כך חושש שאם אעשה זאת הוא ייעלם.

אני מפחד שאתעורר מחלום ואשכב כאן ליד מיטה ריקה ושהוא באמת ייעלם.

אפילו המחשבה על זה גורמת לכל הצבע להתנקז מפניי וללב שלי לפעום במהירות.

אני מכריח את המחשבות האלו להעלם ממוחי ופשוט מסתכל על לואי, רק מסתכל על לו.

"אני- אני...לא מאמין שהתעוררת..אני כל כך פחדתי.. אני חשבתי-" מילותיי נשברו,
עיניו החלו להיפתח מעט יותר ולהסתכל סביבו כשהוא רואה את החדר בו הוא נמצא.

"אני חשבתי שאיבדתי אותך..." אני לוחש לו בכאב.

הדמעות שעדיין זורמות על לחיי מתחילות להפסק וכל מה שאני יכול לעשות זה לבהות בו.

התחושה הזו של כמעט לאבד אותו עדיין מוחצת אותי.

לקחת את כל מה שאי פעם קרה לי בחיי, הרגעים הטובים והרעים, ולשים את כולם בערימה ענקית אחת עדיין לא יהיה השתווה לזה.

27 Minutes » LS | ההמשךWhere stories live. Discover now