27 Minutes » LS | ההמשך

The Wedding Part 2

[Harry POV]

"אני לא... אני לא חושב שהם צריכים להינשא." המילים יצאו מהשפתיים שלי מהר יותר משחשבתי עליהן אפילו.

אפשר היה לשמוע את ההתנשפות הקולקטיבית שסביבי, אבל התעלמתי מכולם כשצעדתי על שביל החופה לעבר לואי.

יכולתי לראות את הנערים האחרים נלחמים בחיוך ובמבט העליז שלהם וזה רק הדגיש את התשוקה שלי עוד יותר.

אחרי שלואי הלך הבוקר שכבתי שם על הקיר שעות.
בכיתי, התייפחתי, דפקתי את ראשי בקיר, כל מה שאפשר היה לחשוב עליו.

האוויר בריאותי היה מוגבל וזה הרגיש כאילו הייתי נשרף בכל רגע, אבל אפילו דרך כל זה לא הצלחתי להוציא את דבריו האחרונים אליי מהראש.

"זה לא היה אלא פעולה של הרבה שתיה..." דבריו התנגנו שוב ושוב בראשי בזמן ששקעתי בעובדה שהוא לא שתה.

כשהגעתי למועדון הוא פשוט ישב שם, בלי שתייה ביד והיה בשליטה מוחלטת בעצמו.

השפתיים או הלשון שלו מעולם לא טעמו מאלכוהול למרות שאני יודע שאני עשיתי זאת. הוא היה פיכח מה שאומר שהוא שכב איתי מרצון.

זה היה כמעט כאילו זה נכנס ללב ולמוח אבל לא ממש תפסתי את מה שהוא אומר.

זו לא הייתה טעות של שתיה, או התעיה מצידי. הוא היה בשליטה על עצמו ויכל לעצור אותנו בכל רגע, אבל הוא לא עשה זאת.

הוא לא עצר אותי כשנישקתי אותו לראשונה והוא מעולם לא עצר את עצמו כשהכניס את עצמו בתוכי.

כששכבתי על הקיר שלי זה פגע בי כמו רכבת משא, אולי אפילו קשה יותר. אם הוא לא שתה שום דבר והוא ידע מה הוא עושה, הוא ידע את המשקל שהפיל עליי.

הוא רצה את זה, הוא מעולם לא דחף אותי משם, הוא היה זקוק לזה באותה מידה כמוני. הוא היה זקוק לי.

יכולתי לראות את זה בעיניו הארורות בכל הזמן שהיינו ביחד.

מעולם לא היה רגע של ספק או חוסר ביטחון, הכל היה תשוקה ואהבה טהורה. הכל היה כמו שהיה אמור עד שהתעוררנו הבוקר.

שכבתי שם שעות בתיעוב עצמי וספק, עד שהבנתי בדיוק מה קרה.

אומץ חדש וגל ציפייה מצא אותי והבנתי שנמאס לי להיות לבד.

נמאס לי פשוט לתת לכל דבר ליפול דרך הסדקים. אני לא רוצה להיות האדם שכולם פשוט מצפים לקבל את מה שאמרו.