27 Minutes » LS | ההמשך

Sleepless Nights

[Harry POV]

הימים שחלפו אחרי שלואי נכנס לטיפול היו ארוכים, עמומים ומשעממים.
כל הזמן ניסיתי לעשות משהו, כל דבר כדי להפסיק את המחשבות עליו.
הדאגה שחלחלה בי, אוכלת אותי בכל רגע כמעט גרמה לי להשתגע.

במוחי עלו סיטואציות שונות כיצד הוא יכול להיפגע שם או שהרופאים שם לא עוזרים לו בכלל.
חששתי שהם סתם נועלים אותו בחדר, בטענה שהוא יציב ומקבלים את המשכורת החודשית שלהם בזמן שהם לא עושים דבר.

חששתי שהוא פשוט לא מתפקד ולא אוכל יותר,
לא מקבל את התרופות שהוא זקוק להן, ואפילו לא מקבל את החברות שהוא זקוק לה.
אני יודע שעמוק בפנים אף אחד מהדברים האלו לא קורה אבל בליבי אני לא יכול שלא לדאוג.

בזמן שהוא היה איתי כאן, לפני שמשהו מכל זה קרה תמיד הרגשתי שזה התפקיד שלי לדאוג לו.
לא, לא דיברנו או היינו קרובים יותר מידי בקשר בינינו, אבל תמיד צפיתי.
בודק אם הוא בסדר גם אם לא שאלתי אותו את זה בקול רם.
תמיד הייתי שם בין אם הוא ידע זאת ובין אם לא, וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה להגיד את המילה.

אני מניח שזו הייתה הטעות הראשונה שלי, לא ליידע אותו שאני נמצא שם.
המוח שלי עושה שחזור של השנתיים האחרונות ואני מוצא את עצמי בוחן את כל מה שעשיתי לא בסדר.
יכולתי לפתח איתו חברות, להודיע ​​לו שאכן הייתי שם.

שאם הוא אי פעם היה זקוק למשהו, אני תמיד אעזוב את הכל ואהיה מוכן לעשות את מה שהוא יבקש.
אולי הכיתי את עצמי בצורה מסוימת אבל ככה שרדתי בסתר במשך זמן רב זה.

לא אשקר לעצמי או למישהו לצורך העניין ואגיד שהייתי אדם הגון בשנתיים האחרונות, כיוון שלא הייתי.
אמרתי ועשיתי המון דברים שהלוואי שלא הייתי עושה, אבל הם הסתירו הרבה כאב.
רציתי להראות לעולם שבחוץ שאני בסדר, אם כי מבפנים כבר לא הייתי.
לבי קמל זמן רב לכלום אך לא רציתי לתת לאף אחד את הסיפוק מהצפייה בי סובל.

לא ידעתי אם יש אנשים באותה תקופה שנהנים לראות אותי עם כאב או לבד, אבל עדיין לא רציתי שמישהו יראה.
אז הסתרתי את זה, והסתרתי את זה היטב.
הטבעתי את עצמי במסיבות, מועדוני לילה, אלכוהול ונשים.
שמרתי את זה בשקט ותחת מסכות כי הדבר האחרון שהייתי צריך זה שהתקשורת תתפוס את זה.

תמיד היה הסיכוי שהם יתפסו את זה וכשזה קרה ליאם תמיד יצר רושם שהוא מכפה עליי.
לא הבנתי אז שזה מתוך רחמים ואשמה אבל עכשיו אני רואה את זה. עכשיו אני בז לזה.
כל כך קשה לא להוציא עליו את כל הכעסים והתסכולים שלי כשאני כמעט מרגיש שזו אשמתו.
זו לא, וכל אחד יכול לראות את זה, אבל אני צריך להאשים מישהו.
הוא ידע על זה ועדיין מעולם לא אמר לי.
האמת היא שאני צריך להאשים את עצמי.

יש בי חלק מסוים שרוצה להבין שהוא עשה את זה כדי להגן על עצמו ועל נייל, אבל החלק השני בי מרגיש נבגד.
החלק שבי שבו חשבתי שהחבר הכי טוב שלי יעשה הכל כדי לראות אותי מאושר אבל במקום זאת הוא פשוט נתן לי ליפול דרך הסדקים.
הוא ידע על ההתנהגות המטופשת שלי במסיבות, הוא יכל לראות את הכאב בעיניי ובכל זאת הוא נתן לו להמשיך.