27 Minutes » LS | ההמשך

The Wedding Part 1

[Louis POV]

ניסיתי בנואשות לשמור על מרחק ממנו.
נלחם בכל אינסטינקט שהיה בתוכי שצרח לרוץ חזרה לזרועותיו.

גופי חשק באופן בו זרועותיו התעטפו סביבי, מחזיקות אותי בחוזקה כנגד אהבתו.
העור שלי הצטמרר וגרד רק כשנגע בי הוא ורק הוא בלבד.

עם זאת אני נלחם בזה, לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שאני צריך. החולשה שלי תמיד הייתה הארי.
כל סנטימטר ממני זועק אליו כמעט כאילו הוא נוצר להיות שלו.

אני מניח שבמובנים מסוימים הוא היה אבל זו היה דרך מסוכנת לרדת, ולא משחק שאני מוכן לשחק.

מאז שפגשתי אותו לראשונה, זה היה כמו שמגנטים שמונחים לפתע אחד ליד השני מתקרבים זה לזה.

לא היה שום דבר שיכול להפריד או לפרק אותנו.
הפכנו לעסקה ארוזה, תמיד יחד, תמיד אחד.

עד שהכוח החיצוני הגדול יותר הרחיק אותנו לגזרים והפשיט אותנו מכל מה שמשך אותנו אחד לשני.

ביליתי שנים בכאבים מהיום שהייתי צריך לעזוב את הארי.

ביליתי שנים בשקרים ושנאה עצמית שרק הולכים וגדלים יותר ויותר כל יום.
לכל מי שסביבי לא היה מושג עד שביצעתי את הטעות באותו לילה והודעתי לכל העולם שידע על הבעיות שלי.

חלק ממני מרגיש שזה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעשות, ובכל זאת החלק השני בי מרגיש כאילו זה משום מה נועד לקרות.

אם כי כעת במבט לאחור אני מייחל שיכולתי לשנות את הדרך בה טיפלתי בדברים.

הלוואי שמעולם לא העברתי את משפחתי וחברי בכל זה, אבל באותה תקופה הרגשתי שזאת הדרך היחידה.

ההתנגדות שחשתי כששלחו אותי נמשכה זמן מה לפני שהבנתי שאני באמת זקוק לעזרה.
ביליתי שם לבדי בלימוד התמודדות עם דברים ואיך להפוך את כולם לטובתי.

נראה שכולם חושבים שהחלמתי במהירות כאשר במציאות זה בדיוק ההפך. תמיד הייתי השחקן הטוב למדי והקטע הזה אינו יוצא מן הכלל.

יש ימים שאני מרגיש שלווה ושאני ממשיך הלאה, אבל יש ימים שגוררים אותי בחזרה אל החור האפל הזה שלעולם לא ארצה להמצא בו שוב.

הימים ההם הם אלה שאני צריך להילחם הכי הרבה, והם הכי קשים כי אין לי אף אחד שנלחם איתי.
אף אחד לא יכול ממש להבין את הסיבות לאורח החיים שלי כרגע.

אני מודע היטב לכך שכל מה שאני עושה מנוגד לכל מה שאמרתי באינטרנט באותו היום.
אני לא יודע אם אנשים חושבים שפתאום שכחתי את הכל, אבל אני בהחלט לא.

כל מה שאמרתי היה נכון וזה עדיין נשאר נכון.
אני אוהב את הארי, אבל אני לא יכול לקבל אותו.