27 Minutes » LS | ההמשך

Someone Like You

[Harry POV]

אמרתי בעבר שכל מה שקורה יכול להתרפא עם הזמן. זה בולשיט.
הזמן לא מרפא שום דבר, זה רק מחמיר.

גורם לכל מה שישב בתוכך לרתוח על פני השטח ולצאת במרירות ושנאה.

זמן גורם לדברים כמו עצב וכאב להתגבר ככל שעוברות השעות.

איך לעזאזל מישהו יכול לומר שהזמן הוא כל מה שאני צריך כדי לרפא את הלב השבור שלי.

תאמינו לי, נתתי לזה זמן ושום דבר לא נרפא או יירפא אי פעם.
נתתי לזה שישה חודשים מזמני הארור, אם להיות מדויק.
שישה חודשים נוספים כדי לעבור כאב עמוק עוד יותר משדמיינתי.

כל מה שישב על חזי כמו משקל כבד, רק נהיה כבד יותר ויותר בכל יום.
ישנם ימים שאני חושב שאני שומע את העצמות בגופי מתרסקות מהכובד שאני מרגיש.
חוטפות כמו זרדים שנזרקים לקרקע בחורף ולעולם לא רואות את הצד של להיות יציב.

חשבתי שבהתחלה זה יקל, לעזאזל חשבתי שזה ישתפר, אבל זה אף פעם לא הצליח.
לא, אני ישבתי על בצד כבר חצי שנה מאז היום שהעולם שחשבתי שכבר נשבר לרסיסים התנפץ סביבי שוב.

עמדתי שם והקשבתי לסיפור המחליא של איך שני אנשים שהיו כנראה מאוהבים התארסו,
איך הם רצו חתונה מאוחרת בקיץ ואיזה מקום טוב יותר לעשות את זה מאשר בבית האגם שרכשנו הבנים ואני יחד לפני כמה חודשי קיץ רחוקים.

שישה חודשים מזוינים של שמיעה על סידורי פרחים, טוקסידו ורשימות אורחים.

דיבורים על אלינור ועל לואי ללא הפסקה, שגרמו לי להסתחרר, אבל החלק הכי גרוע בזה?

לא הייתי חלק משום שיחה שקשורה לחתונה.

כל מה ששמעתי עליו, הגיע מליאם, נייל או זאין, אבל אפילו הם לא היו מספיק מטומטמים כדי לדבר על זה יותר מדי.

הייתי צריך לשמוע את זה מהצד ופשוט להעמיד פנים שאני בכלל לא שם, כי עברו גם שישה חודשים מאז שהחלטתי להוציא את לואי מחיי.

-----------

"לואי? תענה לי בבקשה..." לחשתי, מבועת מתשובתו.

הוא הרים את מבטו מאלינור שלצדו והביט לכל אחד ואחד מהפרצופים ההמומים שלנו.

"זה נכון.. למרות שרציתי להיות הראשון שאומר לך.." הוא מגחך ומביט במניאקית המצחקקת שלצדו.

"אנו מאורסים, בקרוב מתחתנים." הוא אמר את המילים האלה בגאווה ובאושר כה גדולים וזה היה יותר מסטירה לפנים.

צעדתי ממנו עוד ועוד צעד גדול יותר כשהבטתי בו.

הוא הביט בכולנו, כמובן שחיכה לנאומיו המברכים ולמחוא כפיים מאחור, אבל כולנו היינו המומים.