27 Minutes » LS | ההמשך

At Last

[Louis POV]

השפתיים שלי הסתבכו בשלו בנשיקה צורבת.
כל תנועה שלחה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי והציבה תחושה מחממת לליבי.

זו לא הייתה נשיקה מכנית, כזו שפשוט הולכת עם התנועות. זו הייתה נשיקה מבטיחה, שפתיי נזכרו אוטומטית איך להתעצב כנגד שלו.

משתלבות יחד בצורה מושלמת כמו הרגע בו אנו עומדים. אני נאחז בשיערו עם אגרופיי קלות כשאני מקרב אותו אלי.

אני יכול להרגיש פיזית את לבי מרים את החלקים השבורים והמרוסקים שפעם היו מונחים על הרצפה, ומחזיר כל חלק למקומו.

כמו קסם, ברגע שהחתיכות מונחות זו לצד זו הן מתמזגות זו בזו, כמו להבה שמכה את הסדקים והקמטים וצורבת אותם למקומם.

כמה דברים שחשבתי שלא ניתן לתקן אף פעם אבל אני מבין עכשיו שהארי הוא זה שהחזיק את המפתח לאורך כל הדרך.

הוא החזיק בידע איך לחבר אותי שוב ולהפוך אותי לשלם פעם נוספת. הייתי צריך רק לקבל את זה, ואני שמח שעשיתי זאת.

העולם סביבנו כמעט נעלם כשנשארנו ברגע השליו שלנו. לא יכלתי לשים לב לכמה מזעקות הזעם או הגועל.

לא יכלתי להתמקד בשיחותיהם של הנערים האחרים שאמרו לנו שעלינו להיכנס פנימה. זה היה רק ​​הארי ואני באותו הרגע ושום דבר אחר לא יהרוס את זה.

שפתיו נעלמות אט אט משלי ואני מאלץ את עצמי לפקוח את עיניי.
עיניו היפות נועצות בי מבט, אושר רוקד בפנים, מאיר אותן.

ידי לאט לאט משחררות את שערו, מניחות אותן על חזהו כשאני מחייך אליו בשמחה.

"תבוא איתי?" הוא שואל עם חיוך משוחק על שפתיו.

כל צורה של משפט נעלמה, וחושי המוח אל הפה אינם מסוגלים לעבוד יחד, מה שנותר לי רק להנהן בתגובה.

הוא לוקח את ידי ומתחיל למשוך אותי מהכאוס המתפרץ סביבנו. רק אז אני פוקח את עיניי לגמרי ומביט סביב, לראות מה קורה.

אנשים בוהים בנו, חלקם שמחים ואחרים כועסים. ויכוחים מתרחשים סביבנו כשאני מנער את ראשי, מסתכל למקום שממנו הובלתי.

אני מושך בעדינות את ידו של הארי לעצירת תנועותיו והוא מביט בי בסקרנות. אני מחייך אליו חיוך מהיר ומנשק את לחיו בעדינות.

"תן לי רגע?" אני שואל, מתיר את ידי משלו, מסתובב לחזור למקום בו בדיוק עמדנו. חיוך עצוב יושב על שפתיי כשאני צועד לאלינור אשר אומללה למראה.