Green Flower, Blue Flower ~Larry~

Chapter 57 - לואי

הרגשתי בעוצר. ביליתי את רוב שעות ביום בבית הספר וכשלא- בבית.
הרגשתי שעוד רגע אאבד את העשתונות שלי לגמרי!
זאין ביקר היום בעוד טיפול והארי לא שם.
עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה שהתנגנה בחדר. הייתי רוב הזמן בחדר. לא יצאתי אלא רק בשביל לאכול.
הארי...
הבטתי בצג הפלא', השעה הוצגה מעל תמונה של הארי...
הרגשתי אבוד. לא ידעתי מה עליי לעשות. הייתי אבוד.
צלצול.
רוי. עניתי.
"הלו?" לחשתי לפלא'.
"היי,"
"מה נשמע?"
"בסדר."
"בסדר,"
"מה אתה עושה הערב?"
"כלום."
"משעמם לי. מה דעתך לצאת קצת?"
"אה- אני לא יכול. אולי בפעם אחרת?"
"בפעם אחרת."
"בפעם אחרת."
ניתקתי את השיחה וזרקתי את הפלא' על המיטה לידי.
שמעתי את אימא קוראת לארוחת הערב. לא היה לי חשק לאכול.
לא היה לי חשק לדבר. רציתי לטבוע ביגוני ולרחם על עצמי!
אימא דפקה על הדלת. "לואי, תרד לאכול איתנו?"
משלא עניתי, היא פתחה את הדלת. "לואי?"
הסתובבתי על הצד וסירבתי להביט בה, "לא." עניתי בשקט.
הייתי בטוח שפנייה עצובות. היא הרגישה רע. אני גרמתי לה להרגיש רע. אבל באותו הרגע, לא היה לי אכפת. רציתי לבכות ולצרוח על כולם.
זאין חייג אלי מאוחר יותר, הוא ביקש שמות ומספרים של עוד מקומות, אך לא היו לי מקומות נוספים...
הוא אמר שהוא יברר... הודתי לו.

בבית הספר ביליתי עם רוי. הוא היה חברה נעימה. הוא היה מצחיק. וזה גרם לי להרגיש פחות בודד. הוא גרם לי לא לחשוב על הארי.
איבדתי את התקווה שאמצא אותו.
אולי, יום אחד, בעוד שנים, אפגוש אותו ליד חנות כלשהי, ואז בוודאי אנשק אותו.
"אתה מקשיב?" רוי שאל.
"מה?" הקצתי מדמיוני. "כ-כן."
הוא צחק, "לא הקשבת לי כל הזמן הזה?"
"כן, הקשבתי... איבדתי ריכוז, סליחה."
זה גרם לו לצחוק יותר.
חייכתי.
"אנחנו צריכים לצאת לבלות יחד מתישהו." הוא אמר לפתע.
"כן, אנחנו צריכים..." עניתי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היי, אנשים ואנשות שאולי קוראים את הספר האומלל הזה!
אמ, טוב, אני לאחרונה מרגישה נורא ואני לא חושבת שאני יכולה להמשיך לכתוב בקרוב...
אז... אני יוצאת להפסקה כנראה.
יש לי כמה פרקים מוכנים, ככה שבשבועות הקרובים ימשיכו לעלות פרקים.
אבל כנראה שאפסיק עד שתחזור לי המוטיבציה לכתוב.
אל תשנאו אותי. בבקשה.

תהנו, רין♡