בהיתי בנערים שביצעו חזרות על הבמה. חלקם נרגשים, חלקם מפוחדים. זה היה נואש.
תהיתי מה גורם לטקס להתעכב כל כך?
רציתי לצאת מהמקום. גם אם זה אומר שאצטרך לסבול את אבא.
נשמתי עמוק והבטתי על התקרה. מנסה להתרכז בכל דבר חוץ מהטקס. הלב שלי פעם במהירות. האנדרנלין זרם בכל גופי. מספיק, הארי. תירגע!
לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהטקס. המוח שלי היה עמוס בו. לא ידעתי אם לשמוח על כך שאני יוצא מפה, או לבכות על כך שיהיה עליי לחיות במחציתו של אבי.
זה הרגיש נורא.
הלוואי שזה יגמר כבר.
ולואי...
מה יקרה אם אצא מכאן והם יקחו אותי למקום שבו לעולם לא אראה אותו?
הדמעות עלו לעיניי וניגבתי אותם מיד.
אין לך ברירה, הארי. אתה מעדיף להישאר כאן?
לא! אסור לי!
נאנחתי. אם קמרון היה פה, בטח היה לו משפט חוכמה מטופש למדי שהיה מעודד אותי.
אני שמח שהוא ברח, כמו שרצה. אבל אני פשוט לא יודע איך אשרוד עוד יום נוסף פה בלעדיו.
כל הנערים זומנו לחדר, והתיישבו בשורות מסודרות משני צידי הבמה בצורה שהייתה דומה לכיסאות בכנסייה.
הרבנים עלו על הבמה והחלו בנשיאת נאום ארוך ביותר. לא ממש הקשבתי. הייתי לחוץ וכל עצביי היו מתוחים. כל תזוזה גרמה לי לקפץ בבהלה.
ההורים שלי ישבו בצד, מצפים לתורי לעלות לבמה ולקבל תעודה שתוכיח שאני בריא!
גלגלתי עיניים בחשאי. הרי ברור שהפכתי לבריא. לא אוננתי על לואי לפני ימים ספורים.
נאנחתי שוב. נו... נו... נו...!
"...לסיכום, אנחנו שמחים לעזור לכל נער ונערה שזקוקים לנו. ה' יעזור לכל המבקש ממנו."
אמר הרב זכריה. הרב שאר יישוב עמד לידו והביט בי. צמרמורות עברו בגופי. המבט שלו מחליא אותי. הרגשתי צורך להקיא.
הטקס התחיל כשהשמש החלה לשקוע בדממה. זה היה יום מכוער. הציפורים לא צייצו כלל. העצים נראו עלובים. והרוח נעה בזעם אילם. העולם התאבל ביחד איתי. זה עודד את רוחי מעט.
הרבנים קראו לאחד הנערים לעלות לבמה. הוא נענה בחיוך, וקם ממקומו.
הוא נעמד על הבמה, ובני משפחתו - אישה מבוגרת, ונערה, ששיערתי שהיו אימו ואחותו - עמדו לידו בשעה שנשא נאום קטן על המקום ה- "נפלא" שעזר לו במסע הריפוי שלו.
הרבנים הגישו לו תעודה והוא הניף אותה כשהוא אומר, "ברוך ה', נרפאתי."
זה היה מאולץ כל כך. תהיתי אם גם אני אהיה מגוחך כל כך כדי לצאת מפה.
משפחתו חיבקה אותו. אני מניח שהוא אוהב אותם עד כדי כך שיעמיד פנים? ריחמתי עליו.
אבל מצבי לא טוב בהרבה משלו, נכון?
אחריו עלתה נערה נוספת, וגם היא, הכריזה על היותה בריאה. אך בשונה מהנער הקודם, היא האמינה בזה. היא האמינה שהאל שינה אותה.
וכך, עוד ועוד נערים עלו לבמה, מכריזים על ניצחון נגד ה- "מחלה המתועבת".
תהיתי כמה מהם באמת מרגישים שהם נרפאו.
הרבנים קראו בשם נוסף ונער עלה לבמה. הוא רעד וגופו הזיע. הוא היה נמוך ושמנמן, שיערו קצר מאוד. והוא נראה כאילו נגזר בגסות.
הרבנים הגישו לו את התעודה וחיכו שיאמר את המילים. נרפאתי, בזכות ה'.
אך הוא שתק. "קרה משהו, אדם?" שאל הרב זכריה, משדל את הנער.
אדם הביט בו בפחד, "א-אני לא מ-מסוגל..." הוא לחש בלחץ. "למה לא? האם לא נרפאת? האם התועבה עדיין דבקה בך?"
אדם הביט ברבנים, מבועת. הוא הפיל את התעודה על הרצפה ונמלט מין המקום.
ליבי צנח, כשהבנתי שתורי מגיע אחריו.
"הארי סטיילס, תורך."
בלעתי את הגוש בגרוני ועליתי לבמה. אימא ואבא עמדו לידי. הם חייכו. "אני גאה בך, בן." הוא אמר. חייכתי, מסתיר את הדמעות שאיימו לפרוץ.
"אתה רוצה לומר משהו לפני?" הרב שאר יישוב שאל. נענתי בראשי לשלילה. רציתי שזה ייגמר. רציתי לברוח.
הבטתי אל התעודה המושטת בידיו של הרב זכריה, כששמעתי מישהו קורא בשמי.
"הארי!"
הרמתי את ראשי וגיליתי שאני מביט בלואי. קמרון עמד לידו בחיוך מנצח ועייף מאוד.
אבא שלי התקדם אל לואי, "מה התועבה הזו עושה כאן?" הוא שאל בכעס. "דס, זה ביני לבין הבן שלך. אני אלך אם הוא יבקש ממני."
לואי נעמד מולי, במרחק מטרים ספורים בלבד.
"הארי, מה אתה עושה? קדימה, קח את התעודה!" אימא לחשה לצידי. הבטתי בתעודה. ואז בלואי. התחלתי להתקדם לכיוונו.
אבא תפס בידי. "הארי-"
"מספיק!" קטעתי אותו.
הלכתי אל לואי. הייתי בטוח בעצמי. אף אחד לא יעזור אותי. הם לא יכולים. הם לא מסוגלים. זה הרגיש כאילו הזמן נעצר. והוא כל כולו שלי.
תפסתי בחולצתו.
ונישקתי אותו.
ה-ס-ו-ף
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עאעאעאאעאעא, חגיגת עשור שמחה לכולם!!
זה הפרק האחרון לפאנפיק!
בשבוע הבא יעלה אפילוג! אני מקווה שנהנתם ותודה שנשארתם עד פה:)
רין♡
YOU ARE READING
Green Flower, Blue Flower ~Larry~
Romanceלואי, תלמיד בכיתה יב' והארי, תלמיד כיתה יא', מתחילים להתכתב באופן אנונימי לחלוטין. ובטעות - הם מתאהבים. אבל דווקא כשהכל מרגיש טוב, העניינים מסתבכים. ההורים של הארי מגלים על הנטייה שלו- ובואו נגיד שזה לא נגמר טוב! הסיפור מכיל~ ♡ הומוסקסאליות. ♡ תכנים...
