Green Flower, Blue Flower ~Larry~

Chapter 31 - לואי

הארי פשוט נעלם.
בבית הספר איש לא ראה אותו. אף אחד לא הצליח ליצור קשר עם הוריו. אחותו נעלמה גם היא.
הייתי כל כך מיואש. כל כך רציתי שישלח לי הודעה ויגיד שהכל בסדר, שהוא בסדר.
הסתובבתי במסדרונות וחיפשתי אחר שני הנערים, אלו שהארי תמיד נמצא בחברתם.
הם ישבו בשולחן הרגיל שלהם הקפיטרייה, אבל הם היו שקטים, ולשם שינוי, נראו רציניים. פחדתי שהם מדברים על הדבר שממנו הכי חששתי. שהם גם לא מוצאים את הארי.
"היי," אמרתי והתיישבתי מולם. הנער הג'ינג'י - שזכרתי בתור ריינר - הביט בי ואמר, "אנחנו עסוקים, אז אם לא אכפת לך, תזיז ת'תחת שלך מכאן."
"הארי, אתם יודעים איפה הארי?" שאלתי והתעלמתי מהמבט הכועס שריינר נעץ בי.
הוא פתח את פיו לדבר, אבל השני, שאת שמו שחכתי, דיבר במקומו, "למה אתה רוצה לדעת?"
נאנחתי. אם יש סיכוי שהם ידעו איפה הוא, עלי לספר להם.
"כי הוא החבר שלי." אמרתי במהירות. ראיתי את עיניו של ריינר נפערות בהפתעה. "אתה רוצה לומר שהארי הומ-"
"כן, הוא הומו. ואני דואג לו, אז אם לא אכפת לך, אני צריך כל פיסת מידע כרגע!" אמרתי בעצבים והתאפקתי שלא לחבוט בשולחן.
ריינר עדיין נראה מופתע, אבל החל לדבר, "הוא התקשר אלי אתמול בלילה..." התחיל.
הנהנתי, "ומה אז?"
"הוא נשמע לחוץ ואז כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהוא הסתבך עם אבא שלו." הוא המשיך לספר, "לא הבנתי מה יכול היה לגרום לו לריב עם אבא שלו עד דמעות, ועכשיו הכל מובן."
"הוא בכה?" שאלתי, הרגשתי אשם. הוא הסתבך בגללי...
"טוב, הוא לא בכה כשדיברנו, אבל אני מכיר אותו מאז שהייתי ילד. אני יודע שהוא בכה."
הבטתי בידי, שהוחזקו באגרופים.
"תודה. ו.. בבקשה אל תספרו לאיש-"
"לא נספר. הארי חבר שלנו." ריינר הבטיח וזאין - נזכרתי - הנהן. "רק תבטיח שתמצא אותו." זאין הוסיף.

שכבתי על המיטה בחדרי, ותהיתי מה לעשות עכשיו. רציתי לרוץ לבית שלו ולהוצוא אותו משם, אבל ידעתי שזה לא יעזור ורק יסבך אותו עוד יותר.
"היי, לואי? האוכל מוכן." אמא נכנסה מבלי לדפוק. "אוקי." אמרתי וניסיתי להסוות את הדמעות שחנקו את גרוני. "לואי, מתוק, הכל בסדר?" היא שאלה. הנהנתי. לא רציתי להדאיג אותה. היא הביטה בי, "אני אמא שלך, אני יודעת שמשהו לא בסדר. כשתרגיש שאתה יכול, אני רוצה שתספר לי."
הנהנתי, "תודה, אמא." אמרתי.

התיישבתי לאכול. אמא הכינה פסטה ושניצלים, בדיוק כמו שאני ולוטי אוהבים.
פיזי הודיעה שהיום היא תישן אצל חברה, וכולנו ידענו שהכוונה היא שהיא תחסיר, אבל אם לא נשאיר לה אוכל, היא תנסה להרוג אותנו.
התעסקתי באוכל מבלי לגעת בו. "מה קרה?" שאלה לוטי. "כלום." עניתי בשקט, לא הבטתי בה, לא הבטתי באף אחד.
"אל תשחק איתי לואי. מה קרה כל כך נורא שאתה לא נוגע באוכל שלך?"
לא עניתי.
כעסתי. על עצמי, על אמא ועל לוטי, שלא מניחות לי. כעסתי על אביו של הארי יותר מכולם.
רציתי ללכת אליו ולהוציא את כל זעמי עליו.
הארי אמר לי שהוא לא ממש מקבל אנשים גאים, אבל הוא גרם לו לבכות, וזה לא נסלח.
"אני לא רעב."
קמתי מהשולחן ועליתי בחזרה לחדרי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תהנו, רין♡