פרק 6 -הנסיך הגיע

402 33 41
                                    

בחצי הראשון של הדרך הם הלכו בשתיקה מביכה, אף אחד מהם לא ידע איך להתחיל את השיחה "אז... אתה הנסיך? אבל חשבתי שלמלך אין ילדים." אמר מידוריה לבסוף, "יותר נכון לומר שאני יורש הכס. אני הבן של היועץ הראשי אנדוואר." הסביר טודורוקי ומידוריה הנהן בהבנה והמבט החושב שלו עלה על פניו, "איך זה מרגיש? כאילו להיות היורש של המלך?" שאל מידוריה בסקרנות, לאט לאט מרגיש יותר נינוח בחברתו של הנסיך. "טוב, זה לא נוח כמו שאתה חושב." אמר בקול קר, בפעמים היחידות בהם פגש ילדי אצילים אחרים הם נראים מקנאים בכך שהוא זה שהולך לרשת את הכס. "אני לא אמרתי שזה נוח או כיף, להפך זה בטח די קשה עם כל הצפיות מכולם ותמיד יש מישהו שלא מרוצה או שחושב שהוא יוכל לעשות את העבודה יותר טוב. זה לא ככה?" אמר מידוריה שהלך כרגע לפני טודורוקי, כך שלא שם לב שהוא נעצר. כעבור כמה צעדים מידוריה נעצר גם והסתובב על טודורוקי. "אה, סליחה! לא התכוונתי שזה ישמע כאילו אני מפקפק בך! זה פשוט שיש לי נטייה להגיד את מה שאני חושב בקול! תאמין לי זה הכנ-" "איך ידעת?" קטע אותו טודורוקי בטון מופתע. "זה פשוט נראה הגיוני..." אמר מידוריה מובך. כך הם עמדו בשקט ביער עם השמש מסתננת מבין העלים, אבל השקט לא היה שקט מתוח כמו שהיה כשרק התחילו ללכת, זה היה שקט של הבנה, כאילו הם קוראים או בוחנים אחד את השני. הפעם מי ששבר את הדממה היה טודורוקי, "אבא שלי מאוד לוחץ, לא רק עלי, גם על האחים הגדולים שלי" אמר והתחיל ללכת ומידוריה איתו, "הוא תמיד אומר שאני יצירת המופת שלו, ושאני הולך להיות שליט יותר טוב מהמלך." אמר טודורוקי כשהוא השפיל את מבטו על השביל. "אני לא מכיר את אבא שלי, אמא לא ממש מדברת עליו אבל אין לי ממש בעיה עם זה. כל חיי זה היה רק אני והיא, עם זה היה נגד שודדים או מיסים, או אפילו כמה חרקים בבית, תמיד התמודדנו עם זה ביחד. כמובן שאני חושב על אבא שלי לפעמים אבל... אני בסדר גם עם המצב עכשיו." אמר מידוריה וחייך. 'איזה חיוך יפה יש לו' חשב טודורוקי. "הינה הכרכרה שלכם נכון?" אמר מידוריה והצביע קדימה, על הכרכרה. "כן." אמר טודורוקי ומידוריה התחיל לרוץ לכיוון הכרכרה, אבל הריצה לא הייתה כאילו הוא ממהר או בורח, זאת הייתה ריצה עליזה, כאילו הוא ראה משהו שהוא מכיר והתגעגע עליו והוא רץ עליו, טודורוקי לא ידע את הסיבה מאחורי הריצה המאושרת הזאת, אבל היא הייתה מקסימה בעיניו. הם הוציאו את התיקים הנותרים מהכרכרה, ארבעה תיקים של אידה. מידוריה הוציא את כל התיקים מהכרכרה בליווי מבט מופתע מצידו של טודורוקי. "מה?" שאל מידוריה את טודורוקי. "לא כבד לך?" שאל ולקח את אחד התיקים. "טוב קצת, אבל אני מתאמן ביער הרבה כדי לפצות על זה שאני האנטרים, זה לא עוזר לי הרבה... אבל זה עוזר לי להרגיש יותר טוב עם עצמי." אמר כששם עליו 3 תיקים במקביל, כך שיצא שטודורוקי סוחב רק תיק אחד ומידוריה לוקח עליו שלושה.

הדרך חזרה הייתה יותר שקטה, היו כמה פעמים שהם עצרו כדי לנוח קצת מהסחיבה אבל כעבור בערך שעה מאז שיצאו מהבית הם חזרו. "הינה אתם!" אמרה אינקו. "היי אמא, פשוט קצת כבדים." אמר מידוריה כשהוריד את התיקים מהכתפיים שלו, "אני מרגיש קצת רע שנתתי למידוריה לסחוב את רוב התיקים." אמר טודורוקי במין התנצלות כשהבין שיכל להציע עזרה. "זה בסדר, זה בסדר, איזוקו מתאמן כל הזמן אז הוא חזק מאוד!" אמרה אינקו ונגעה ביד של מידוריה כאילו היא לוחצת על כפתור, רק שהאצבע שלה נתקלה לשריר ממש קשה. "רואה? אין מה לדאוג." אמרה וצחקה, "אמא, את מביכה אותי." אמר מידוריה. אינקו התחילה לגרור את התיקים לכיוון המדרגות העוד מדברת על שני הנערים. "דיברתי על זה עם אידה, אסוי (ה.כ- תקנו אותי) ואני נישן ביחד בחדר שלו מכיוון ששנינו בנות ושניכם תשנו בחדר של איזוקו." אמרה והתחילה להעלות את התיק הראשון למעלה. "של מי התיק הזה?" שאלה לפתאום, "של אידה." אמר טודורוקי ואינקו התחילה להוריד את התיק למטה חזרה, "אידה רוצה לישון במרתף, הצעתי לו לישון עם שניכם אבל הוא מתנגד." אמרה. "אוקיי" אמרו שניהם ביחד. "אתם רואים? אתם כבר מתחברים." היא אמרה בחיוך וירדה במדרגות למרתף. "רוצה לעלות לחדר?" אמר מידוריה בקול מובך.

החדר של מידוריה היה חדר קטן וצפוף בקצה הקומה העליונה, כששניהם נכנסו הדבר הראשון שטודורוקי שם לב עליו כמה החדר היה שטוף אור. האור נכנס לחדר מחלון שהיה בקיר הנגדי לדלת, על דפנת החלון היו כל מני פסלים קטנים מחומרים שונים בעבודת יד. מתחת לחלון עמדה מיטה קטנה בהרבה ממה שטודורוקי היה רגיל, עם שתי שמיכות ושתי כריות אחת על השנייה, המצעים היו צבעוניים כמו מצעים של ילד קטן, אבל השתלבו באופן מושלם עם שאר החדר שקירותיו היו מכוסים בציורים, והשטיח שנפרס על רצפת החדר, בצידו השמאלי של החדר היה שולחן כתיבה עמוס בדפים. "אני מצטער על הבלגן, לרוב אנשים לא נכנסים לי לחדר." אמר מידוריה בלחיים אדומות והרים כמה ניירות הרצפה אל השולחן, "בוא נסדר לך מקום לישון" אמר מידוריה וניגש לארון המקביל לדלת שטודורוקי לא הבחין בו כשנכנס. הם הוציאו מצעים לבנים מהארון – שהיה גם הוא מחוסה בציורים ודפים – וסדרו אותם על השטיח.

טודורוקי התיישב על המיטה המאולתרת בעוד מידוריה התיישב על המיטה שלו. "אז מה האביזר הקסום שלך?" שאל מידוריה פתאום, מפתיע את טודורוקי. טודורוקי הרים את מבטו על ירוק השיער וראה את המבט התלהב בעיניו כשל ילד קטן שמציעים לו משהו מתוק, טודורוקי כמעט צחק מההתלהבות שלו. טודורוקי חשף את הקעקוע שלו, ממש בין העורף לאוזן והצביע עליו, "הקעקוע הזה, הוא נותן לי את היכולת לירות אש מצד שמאל שלי וקרח מצד ימין. הוא גם מדגדג כשאבא או אמא שלי מתקרבים, מה שהתגלה כתכונה שימושית עם השנים." אמר ופנה אל מידוריה שנראה יותר מתלהב ממקודם, "מה שלך?" שאל טודורוקי ובין רגע ההתלהבות של מידוריה נעלמה והפכה ומבוכה מעורבבת בעצב עמוק, המבט והאוירה שהשתנתה במהירות בלבלה מאוד את טודורוקי, עד שנזכר שמידוריה הוא האנטרים והבין את הטעות שלו, "אה סליחה, שכחתי." אמר טודורוקי מובך, "זה בסדר, אני מניח שאתה לא רגיל לזה." אמר מידוריה וחייך חיוך שבברור היה מאולץ, "בוא צריך לרדת לארוחת ערב" אמר מידוריה וקם. "אני באמת מצטער מידוריה" אמר טודורוקי, מפחד להרוס את היחסים הטובים שיצר עם ירוק השיער, "זה באמת בסדר!" אמר הפעם בנימה שמחה יותר ונראה שהוא התגבר על זה. "עכשיו קדימה בוא נלך לארוחה ערב, אני יכול להתערב איתך שהאוכל של אמא שלי יותר טוב מהאוכל שלך הארמון." אמר מידוריה לטודורוקי בעודו פותח את הדלת. "התערבנו."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד פעם יצא ארוך, למרות שחילקתי לשתיים, אלוהים.

סוף סוף יצא פרק! תהיו גאים בי! 

אמא שלי לוקחת לי את המחשב בשביל עבודה ואני אף פעם לא מספיקה לסיים, אבל היום סף סוף סיימתי את החלק השני של פרק 6. תודה רבה לכול מי שמתקן את השגיאות שלי, אני יותר ממאריכה את זה!

אני באמת מצטערת על ההמתנה אנשים.

אבל על הצד החיובי, עברנו את ה 700 קוראים! אנחנו גדלים באופן מהיר!

מצאנו פיתרון לבעיית החדרים ;) והתקרבנו לטקס של החוטי הגורל, שקורה מחר.

נתראה במדור הקומקס,

מון

BNHA - העולם הקסום (BXB)Where stories live. Discover now