× ฬє ςคภ'Շ ×

-אפילוג-

אזהרה⚠: אפילוג ארוך לפניך

-

הבטתי על העצים הגדלים, שורשיהם עבים ומעידים על כך שהם הראשונים שדרכו על האדמה הזאת זה כבר מאות שנים. אותם עצים אשר כבר ראו את הכל וכולם, היו פה והיו שם. אך אני כלוא בתוך החלון הגדול שמשאיר מקום רק להרבה דמיון אך לא למציאות שהייתי רוצה ליצור יחד עם העצים הללו.

''-הוד מעלתך, אתה מקשיב?'' אני יודע ששואלים אותי, אני יודע שפונים אלי אבל אני רק מתעלם מהם ללא כל רוח חיים שטרחה לצאת ממני והלעיד שאני אכן מעורב בשיחה, אני משתדל לברוח. ''הוד מעלתך אנחנו חייבים לפתור את העניין הזה.'' אך קולו היה קול בס נוקשה שלא נתן לי מנוחה מעולם.
אני רק נאנחתי והחזרתי את ראשי לעבר השולחן הגדול בחדר הישיבות שהפך להיות המיטה השניה שלי, עליו היו חיילים, דמוי מקומות ומפה משורטטת של הממלכה.

''הציידים מהדרום תקפו את אספקת הנשקים של משמר הגבול הדרומי פעם נוספת. יש להם 3 הרוגים לעומת 6 שלנו, פי 2 הם מנצחים אותנו-וזה היה עוד קרב טוב. הקרב הקודם נגמר ב-10 ,40 להם.''
האישונים שלי החלו להעצם ואני רק רוצה לחלום על לעוף מהמקום הזה.

אז הינה אני, אני שיושב על כס המלכות זה כבר שבעה חודשים ארוכים ומייגעים
של חפירה, מלחמה, הרוגים, ציידים, ערפדים, יותר מדי אנשים ויותר מדי תקריות שחוזרות על עצמן.
אני מלך עכשיו, כן, אני, הערפד צעצוע,
קים טאהיונג ולא אחר. אז למה אני רוצה להיות פשוט ערפד קטן ומסכן שאף אחד לא שם לב לקיומו?, אבל איזה מזל שאני המלך עכשיו! ואין לי שנייה מנוחה.
לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך, אבל לשלוט על פאקינג עם ערפדי זה חתיכת עבודה מפרכת. הם חופרים, שוויצרים,
מתנסים, יורדים עלי, זרקו עלי עגבניות,
מתלוננים על חוסר בדם, רבים מכות
ומי לא ישן בלילות?, אני.

''-הוד מעלתך, הם ימשיכו לשדוד את הנשקים שלנו ולהשתמש בהם נגדנו בגלל הערפדים של הממלכה שלך שלא מפסיקים לתקוף אותם בגלל שרצונם דם,
וכולם פה היטב יודעים שהערפדים משחקים עם הציידים בעוד את הציידים המוות לא כזה מצחיק.''

''אז אתה מגן על הציידים הללו?'' שאלתי מרים את הגבה שלי מעלה, מתעורר כאשר הנושא שחוזר על עצמו ומרתיח אותי חוזר על עצמו בשנית. הדם, הדם והדם. הערפדים רוצים דם חופשי (לא מחיות) אז הם רוצחים את הציידים או חפים מפשע-אנושיים רגילים, ועל כך כמובן שהציידים יגיבו. אז הם גובים את הנשקים שלנו ומשתמשים בהם נגדנו.
''כמובן שלא, הוד מעלתך. אני רק אומר שככל שהערפדים ימשיכו לתקוף אותם,
העניין לא יפתר לעולם.''
זה עצבן אותי, הציידים שלא יכולים לקבל את תכולת החיים שלנו, אם הם לא ישתו הם ימותו, אותו הדבר לגבינו, זה נקרא לשרוד ובמקרה שלנו זה לנשוך.
אבל הערפדים אשמים באותה המידה,
תוקפים חפים מפשע, לוקחים חיים, רוצחים. והם האנשים שלי..שעליהם אני אמור לשמור, להגן, אך גם להציב גדרות בפניהם. אך..הם לא מקשיבים, לא לחוקים, לא לקולי, לא לרב,לא לאף אחד.