(המשך לספר ״האסיר במסכה״)
תמיד יש את הסיפורים האלה, שמתחילים במשפט היה היה פעם
עם נסיכה חכמה ואינטליגנטית, נסיך יפה תואר ואמיץ לב ואביר שחור מרושע.
הסיפורים בהם הנסיך מציל את הנסיכה
הסיפורים בהם האביר השחור מקומו בגיהינום להיות נידון בייסורי נצח...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״זו תהיה בושה״ היא שמעה קול הערפל שהקיף אותה היה אפור, הוא הסתיר את העצים. ״לוחמת כל כך גדולה, נפגעת מאחד החיצים שלה״ הקול נעלם שוב. משאיר אותה לבדה. הקשת שלה הייתה מוכנה, חץ בקנה. היא מתחה את המיתר עד ללחיה, נוצות זנב החץ ליטפו את פניה. היא השתדלה לא לזוז. אך הקול תקף שלישית שונה הפעם. ״את הרבה יותר יפה ממארי״ היא הסתובבה במהירות. משתדלת לא להאיץ את נשימתה. ״מי שם?!״ אמרה בקול תקיף. אך ראתה רק ערפל. ״ענה לי!״ דרשה היא ירתה את החץ. הוא נעלם בערפל בקול שחתך את האוויר ״את הרגת אותו!!״ קול של אישה, נערה. הערפל נעלם, חושף שלושה אנשים עומדים לפניה, דרוכים עם נשק. כל אחד מהם אחז בסכין. את פניהם לא ראתה. היא הרגישה מטושטשת. האנשים הקיפו אותה הסכינים מכוונות אליה ״מי אתם?״ תבעה לדעת ״בוגדת״ ״הזונה ארנסט״ היא טענה עוד חץ בקנה אך לא ידעה במי לירות. האנשים נעלמו. ״מכשפה״ ״גופך יכאב מהצלפות!״ ״נתראה בגיהינום!״ היא הרגישה כאב בצד גופה. דם זלג, הכתים את בגדיה. הכאב היה חזק הצרחה שהגיעה ממנה הייתה חזקה יותר.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״קרינה?״ ״רובין?!״ ״רובין!!״ עיניה נפקחו במהירות, נשימותיה כבדות וקצרות. חוזרות בקצב. מולה ראתה את עיניו המודאגות של צ׳רלס. ידו ליטפה את פניה המיוזעות. היא הייתה בביתה, היא ישנה מולה אח הבוערת. גשם ירד בחוץ, הלילה הקיף את האופק. ״קרינה?״ המבטא הכבד של צ׳רלס גרם לה להירגע. ״הכל בסדר..״ לחשה ״זה היה רק חלום״ היא חיבקה אותו. הניחה את ראשה לצד חזהו. הוא חיבק את כתפיה החשופות. השמלה הלבנה כמעט נפלה מכתפיה. ״את חמה. תתרחקי מהאש״ אמר לה כשקמה על רגליה. היא התרחקה מהאח עד שאור האש כבר לא צבע את עורה בגוון זהוב. ״אני אביא לך בגדים אחרים ללבוש, תורידי את השמלה-״ ״לא! זה בסדר״ חתכה אותו. צ׳רלס הביט בה. משלב את ידיו. ״אוקיי. תראי לי״ ״מה?״ שאלה ״את פצע הירי או את תאונת האימונים״ אמר. ״אני-״ ״אני מכיר אותך. את אוהבת להסתיר את זה ממני כדי לא להדאיג אותי״ ״אני לא מסתירה כלום״ אמרה חוץ מכל הפצעים והשריטות שהיו על גופה. היא התביישה בהם. היא לא מסוגלת להביט בעצמה, המראה הפכה לאויבת. כשהביטה בבנות אחרות, להן לא היו סימני חבלות, הן לא נלחמו. הן לא היו אבירות. רובין הייתה צריכה להזכיר לעצמה כמה היא חשובה. ״את בטוחה?״ שאל צ׳רלס. היא הנהנה. ״בסדר גמור״ היא חזרה לשכב על השמיכות. צ׳רלס חיבק אותה. גופה בין זרועותיו, הוא השתדל לא לחבק אותה חזק מידי והיא ידעה את זה.
