כעבור שנתיים:
רכב מודרני נסע על הכביש בשעות הערב, רכב שמראה את עושרם של בעלי הכוח. השתיקה צרמה בין שלושת הנוכחים, מקדימה גבר ואישה בסביבות גיל הארבעים ומאחור נער בן תשע-עשרה עם מבט אטום על הפנים. הנער לא הביט לרגע בהוריו שזרקו לו מבטים דרך המראה הקדמית והשתדל שלא להתייחס אל העיניים החודרות. הוא אפילו לא גילגל את עיניו, יודע מה יקרה אם כן.
"סור, תתחיל לשנות את ההתנהגות שלך, אנחנו עוד מעט מגיעים!" פקד אביו בעצבים בעוד סור הנהן בראשו בלית ברירה, הוא יודע מה הוריו מתכננים ואם אלו היו אנשים אחרים אז הוא גם היה מתנגד אך הצלקות שעל גופו מדברות בעד עצמן, הוא כבר נוכח לדעת מה יקרה אם יתנגד.
"סור, כדי לך להיות ילד טוב שם, אל תגרום לאבא שלך להתעצבן." נמאס לו מההרצאות הללו, הוא ידע מה המשפט הבא שיגיע "הם חברים טובים שלנו, והבת שלהם תהיה נהדרת ואתה תינשא לה כמו גדול!" ובדיוק כמו שציפה, המשפט הגיע כאם אימו עמדה שעות מול המראה על מנת להתאמן על אותם משפטים שחזרו כמו תקליט שרוט.
סור הביט על ניידו ולאחר מכן למזוודה שבין רגליו, מצד אחד לא מאמין שהוריו הטיסו אותו מקליפורניה לברזיל על מנת להתחתן אך מצד שני לא היה מופתע. הנייד נדלק והמצלמה נפתחה ללא כוונה אבל בכל זאת חשפה את פניו היפות של סור; עיניו הסגולות היו נדירות, משהו שלא נראה אצל אף אחד. אף קטן וישר, גבות מסודרות טבעי, שפתיים מלאות בולטות וצלקת על הסנטר.
הוא זכר כיצד קיבל את אותה צלקת כמו שזכר כל צלקת שהחתימה את גופו. זה היה באותו יום שאביו אמר לו בפעם ה...לא ידוע...להפסיק עם הערצה המטופשת שלו לתחרויות הרחוב אך סור לא הקשיב, מדי יום היה עולה לחלון חדרו רק כדי לראות אותם עוברים ליד חלונו. וכך הצלקת הגיעה, כאשר אביו דחף אותו על הקיר שליד החלון, לא מזהיר לפני שהפרצוף היפה עשה תאונה עם המסמר שתקוע בקיר.
עיניו חזרו לצבע שהעיניים, הסגול הזה, השפלות וקללות ספג בגלל אותן עיניים אך לא משנה מה, לא הצליח לשנוא אותן. קראו לו מוטציה, אנשים היו ונשארו מקובעים, לא רגילים לדבר חדש, שונה ולכן העלבונות הגיעו מצד כולם, אפילו מהוריו.
סור חזר להביט מהחלון, מתגעגע לימים של מרוצי הרחוב, לימים שעוד הייתה לו מוטיבציה. לפני שנתיים הכל נגמר, החבורה נעלמה כלא הייתה והשאירה מאחוריה את העלבות והשנאה כלפיהם, טוב חוץ מסור שהעריץ אותם כבר מגיל אחת-עשרה כשראה אותם לראשונה.
"סור! אל תעצבן אותי, תקשיב!" אמר אביו בקול רם, מוציא את סגול העיניים מבועתו. "עוד פעם אזהיר אותך, אתה תהיה ילד טוב, לא מעניין אותי כמה זה לא מוצא חן בעיניך, אחרת אתה יודע מה יקרה." סור הנהן במעט פחד ושוב נזכר באותם ימים שאליהם התגעגע.
ראשו נח על החלון בעצב, עיניו לא יורדות מהכביש המהיר שבו נסעו מכוניות, חלקן מהר, חלקן לאט. החיים היו כמו כביש בשבילו, מתחילים בקו יש ואז מתפצלים לאין ספור דרכים. חלקן נעות מהר יותר, חלקן נעות לאט אך כולם בחיפוש אחר מקום, אחר מטרה.
YOU ARE READING
The green shadow of soring revolt
Actionהחיים הם כמו כביש, עליות ומורדות ניצבות בכל מקום וכל מה שנותר לנו, הנוסעים, הוא לנווט את הרכב שנקרא ליבנו בין לבבות אחרים, מכוניות אחרות. ייתכן שנפגוש מהירים יותר, מהירים פחות, כאלו שעברו תאונות קשות וכאלה שפעם נסעו על הכביש ועכשיו לא. "חברים, אנחנ...
