קרני שמש חזקות במיוחד פגעו בגוף החבוש שישן על המיטה. שמיכה מכסה את גופו יחד עם התחבושות ותחושת חוסר הנוחות גרמה לו לפקוח בעדינות את עיניו הסגולות שהתבהרו יותר עם פגיעת השמש בהן.
ראשו הצבעוני זז מעט על מנת להבין מה הפריע לגופו לנוע בחופשיות, והמראה שהשתקף בעיניו גרם לו להיאנח. הוא ידע מה קרה אתמול, הוא זכר את הכאבים מנפילה שלדעתו לא הייתה קשה כל-כך, הוא זכר שרבולט העלה אותו לרכב, הוא זכר את הנסיעה המהירה אבל הוא לא זכר כיצד הגיע לחדר, מי דאג לחבוש את גופו ולנקותו מהדם שככל הנראה זלג ממנו. הוא לא ידע אפילו מה השעה ומה קרה בסוף עם הדרקונים הירוקים. הגוף כנראה היה זקוק למנוחה אם נרדם כך בלי לטפל בעצמו הרי הוא כבר רגיל לכאב ולחוסר הטיפול מהוריו, שום דבר לא חודש לו.
"לפחות לא ראיתי את הדם…" מלמל בשקט, קולו היה צרוד מן הבוקר ושפתיו מעט יבשות. "אם הייתי חוטף התקף לידם זה היה לא טוב." באיטיות התרומם לישיבה ושפשף את פניו בעדינות כדי לא לפתוח את פצעיו. הוא בחן שוב את התחבושות הלבנות שנחו על פלג גופו העליון חסר החולצה לפני שעיניו נפערו קלות כאשר הבין שמי שחבש אותו ככל הנראה היה עד לצלקות שהחתימו אותו. "אז יש לי עוד צלקות לאוסף, אני מקווה שזה לא נראה רע כל-כך…"
לבסוף התרומם על רגליו, שוב מזכיר לעצמו שההרגל פועם בגופו ולעד יפעם. הכאבים היו שם אבל זה לא משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו ובמחשבה זו יצא מחדרו המשותף אל עבר המקלחת על מנת להתארגן ליום חדש שהתחיל.
"לעזאזל," לחש בשקט כשהביט למראה. כמו שציפה, חתכים סימנו את פניו, מהסנטר ועד למצח. כל שרצה היה להיכנס להתקלח ולשטוף את כל היממה האחרונה ממנו אבל ידע שברגע שהתחבושות יירדו, המסכות יירדו גם כן ואז ההתקף יגיע ולכן רק שחרר את האוויר מראותיו, מחליט ללבוש חולצה של רבולט שהייתה זרוקה בסל הכביסה וכך להסתיר את גופו החבוש.
לאחר ניקיון הבוקר הבסיסי, פתח סור את דלת חדר הרחצה לפני שגופו עזב את אסקופת החדר והתקדם אל המדרגות שהובילו לקומה הראשית ממנה נשמעו דיבורים, כאלה שגרמו לסור לחייך בשמחה למשמעתם.
כל צעד לווה בכאב, כל צעד הווה חשש שהתקף יכול להגיע, אבל כל צעד קירב אותו לחבריו הטובים ביותר, אלה שהיו איתו ברגע הכואב ביותר שלו, אלא שדאגו לטפל בו, אלא שהיו ליותר ממשפחה עבורו. רק בזכותם יכל להגיע לסוף גרם המדרגות ולהתקרב אל הסלון הרועש שבאמת הפתיע אותו איך לא התעורר קודם, אך ברגע שנכנס אליו, השתיקה הגיעה וכך גם המבטים.
"סור, איך אתה מרגיש?" הראשון שיצא מההלם היה פרינס שהתרומם אל חברו הטוב במהירות. "אתה בטוח שאתה יכול לקום מהמיטה? אתה זוכר מה קרה אתמול?" סגול העיניים חייך קלות לפני שהתקדם אל המקום הפנוי שהיה ליד רבולט.
"אני בסדר, הפציעה לא הייתה כל-כך חמורה, אני אחלים מהר אז אל תדאג לי יותר מדי," אמר בשעה שעיניו מביטות אל הגוון החום שהשתקף דרך שתי עיניים טהורות.
YOU ARE READING
The green shadow of soring revolt
Aksiyonהחיים הם כמו כביש, עליות ומורדות ניצבות בכל מקום וכל מה שנותר לנו, הנוסעים, הוא לנווט את הרכב שנקרא ליבנו בין לבבות אחרים, מכוניות אחרות. ייתכן שנפגוש מהירים יותר, מהירים פחות, כאלו שעברו תאונות קשות וכאלה שפעם נסעו על הכביש ועכשיו לא. "חברים, אנחנ...
