היתומה

פרק 14

אוי, החלומות.

כמו שכולם יודעים, על מה שחושבים ביום, חולמים בלילה. בגלל שאני לא יכולה לשלוט על המחשבות שלי, כל היום אני חושבת על ההורים שלי, אז כמובן שזה יעלה בחלומות שלי.

בחלום שלי הייתי בבית הישן שלי, שהיה לנו כשלאבא שלי עוד הייתה עבודה. החלום התמקד בסלון שלנו. ההורים שלי ישבו שם על הספה, וצעקו בלחש (כן, יש דבר כזה).

"אבל למה הוא פיטר אותך?" שאלה אמא שלי, בעודה מתעסקת בטבעת שעל ידה, סימן לכך שהיא לחוצה.

"הוא אמר שהוא לא רוצה יצורים כמוני במשרד שלו" אמר אבא שלי באנחה, מסתכל לקומה העליונה, כנראה לוודא שאני לא שומעת.

"איך הוא יודע על מה שאתה?" שאלה אימי בלחץ.

"אני לא יודע, אבל לפחות הוא רק פיטר אותי, ולא סיפר את זה לעוד אנשים" ניסה אבי להיות אופטימי.

איך אנחנו אמורים עכשיו לשלם למשפחת קופר?" שאלה אימי באנחה, "הם לא יסכימו להמשיך לגדל את האנה אם לא נשלם להם" אמרה.

"נמצא דרך" אמר אבי בנחישות, "נמכור את הבית ונקנה קטן יותר, אני אחפש עבודה חדשה. הכל בשביל הבנות" ניסה לחייך.

"יש זכר כבר מליסה?" שאלה אימי בתקווה.

"לא" נאנח אבי, "מאז שהיא ברחה מבית היתומים, זה כאילו בלעה אותה האדמה"

"מה עם ה-" אימי נקטעה על ידי צרחה, שבאה מחדרי. היא ואבי הסתכלו אחד על השני בפחד, ועלו מהר למעלה.

כאן התחלתי להיזכר מתי זה קרה. באותו לילה היה לי סיוט. ראיתי ילדה מדממת ביער, מלאת חתכים ופצעים. היא התחננה למישהי לידה להרוג אותה. וכשמי שהיא ביקשה ממנה באמת עשתה את זה, התעוררתי בצרחה. הרגשתי את הכאב של מי שהרגה אותה, וקיוויתי שאני לא ארגיש אותו יותר בחיים. זה היה כאילו מישהו חותך לי את הלב.

הוריי הגיעו למיטתי, ושרו לי. הם שרו לי את השיר שלהם, שיר על גורת זאבים שמחפשת את דרכה הביתה. תמיד הרגשתי חיבור לשיר הזה. כשהם סיימו, הם נשכבו במיטתי ונרדמו איתי.

התעוררתי מזיעה, ובדקתי שלא הערתי אף אחת. יצאתי לחצר, והלכתי למאחורי הבניין. טיפסתי בסולם שם, ועליתי על הגג. כבר בימים הראשונים מצאתי את זה, והיה נראה שאף אחד חוץ ממני לא יודע על זה. היה נראה, כי כשהגעתי כבר היה שם מישהו.

"לא מצליחה להירדם?" שאל דניאל בלי להסתכל עליי.

"סיוט" עניתי בלי לפרט, "ואתה?"

"סיוט" אמר גם.

נשענתי על המעקה לידו. "אז תאומות, מה?" שאל.

"כן.." עניתי בשקט.

"למה את לא נשמעת שמחה מזה?"

"כי אני לא באמת יודעת מה להרגיש לגבי זה" עניתי, "זה.. מסובך"

"אני מבין במסובך" אמר.

"באמת?" הרמתי גבה, "ומאיפה אתה כל כך מבין במסובך?"

"פה ושם" התחמק. הסתכלתי עליו בציפייה, והוא נאנח. ראיתי שהוא כועס על פליטת הפה שלו, אבל גם הרגשתי שמשהו מעיק עליו.

"אני לא כמו כולם כאן" אמר לבסוף, "עשיתי המון דברים בחיים שאני מתחרט עליהם" פתחתי את פי לשאול אותו מה הוא עשה, אבל הוא עצר אותי, "אל תשאלי. אני לא הולך לענות על זה. אפילו לג'ייסון והשאר לא סיפרתי הכל. הם פשוט הסתכלו לי בראש בירח מלא, כשהיינו זאבים, וגילו את כל שאר הדברים שלא אמרתי" הוא הסתכל לי בעיניים, "בירח המלא הבא, עד כמה שאת רוצה לדעת, אני מתחנן אלייך, אל תחפשי לי בראש מה עשיתי" הוא הסתכל על הכוכבים, והיה נראה שהוא במקום אחר לכמה רגעים.

"טוב" נאנחתי, "אני לא אחפש, מבטיחה" הלוואי שהייתי יודעת מה גורם לו להתנהג ככה. אני יכולה לראות בירח המלא הבא, אבל הרגע הבטחתי שאני לא אעשה את זה.. מחשבותיי נדדו למקום אחר, חזרה לחלום שחלמתי. דברים החלו להסתדר לי במוח. פיטרו את אבא שלי כי הוא היה אדם זאב. הוריי לא נטשו את אחיותיי. הם ידעו כל הזמן מה איתם. הם חיפשו את ליסה כשהיא ברחה מבית היתומים הזה. הם שילמו למשפחת קופר בשביל שהאנה תוכל לגור שם. הם עשו הכל למענן, ולמעני.

חייכתי לי והסתכלתי בכוכבים. הוריי באמת היו אנשים טובים. נזכרתי בחלק השני של החלום, והחיוך ירד לי מהפנים. התחלתי להבין אל מי הילדה המדממת בחלום שלי דיברה. התחלתי להבין מי הייתה הילדה המדממת. התחלתי להבין איך ליסה הפכה לאשת זאב.

הכל משם אחד ששמעתי בחלום.

איווי.

הגענו כבר ל 1.2K קריאותתת אני לא מאמינההה

תודה רבה רבה רבה לכולכם שאתם באמת יושבים וקוראים את הספר שלי❤️ אני ממש מעריכה את זה❤️❤️❤️

כמו שאמרתי פרק קודם, השבוע אני מעלה כל יום או יומיים פרק, אז חכו לזההה