היתומה

פרק 3

עברו חמישה ימים מאז שאני כאן, והתחלתי להתרגל למקום. כמו שניחשתי, באמת התחברתי עם קים, ואנחנו כמעט כל הזמן ביחד. לין ומשי גם כן נחמדות מאוד ומדי פעם מצטרפות אלינו, אבל סופי מרוחקת. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא מרחיקה את כל מי שמתקרב אליה. עבר כמעט חודש מאז שהכל התחיל, ועדיין, זה מרגיש כמו אתמול. אני מנסה כל הזמן להסתכל בעיתונים, אולי יש משהו על ההורים שלי, אבל כלום. היום בבוקר התעוררתי עצבנית, כנראה לא ישנתי טוב. ראיתי שגם שאר הבנות שאיתי בחדר ככה, אבל לא התייחסתי. אחרי שהתארגנתי, הלכתי עם קים לארוחת בוקר. כשסיימנו, הלכנו לספרייה. בדרך ילדה נתקעה בנו, ואוהו, כמה התרגזנו. מסכנה, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל היא ברחה בבכי. לא הבנתי מה נסגר איתי, למה אני מתנהגת ככה ומדברת ככה, אבל הנחתי שזה יעבור עם שינה טובה. ישבנו שתינו וקראנו, ושוב, לא הייתי רגועה. כל הזמן החלפתי תנוחה ולא יכולתי לשבת בלי לזוז. זה  נמאס. לאחר רבע שעה, נעמה הגיעה. "המנהלת קוראת לכן למשרד שלה" אמרה, וסימנה לנו ללכת אחריה. הבטתי בקים בשאלה, אך היא סימנה לי להמשיך ללכת. כשהגענו, ראיתי שכולן כבר שם, ובכולן אני מתכוונת ללין, משי וסופי. מוזר, מה המנהלת רוצה? היא סימנה לנו להתיישב ופתחה:

"אני מניחה שיש בנות שיודעות למה אתן פה, אבל אני אסביר לטובת  אלה שלא" נהייתי סקרנית "נשכה אתכן חיה לאחרונה?" שאלה. התנשפתי. איך היא יודעת? הנהנתי לאט, ואיתי השאר. מה? מה הסיכויים שזה יקרה לכולנו? היא המשיכה "אני מניחה שזה התרפא יחסית מהר. ועכשיו, יש לי שאלה, מה קרה לכן בירח מלא האחרון?" הירח מלא האחרון.. לא. אין סיכוי שהיא יודעת. קים הייתה הראשונה לדבר.

"אני לא כל כך זוכרת, אבל יש לי הבזקים, סוג של זיכרונות. אני זוכרת שרצתי מתחת לירח המלא ביער, ושהייתי ככה כמה שעות. אחרי זה אני רק יודעת שהתעוררתי בלי בגדים, ולפני כל זה אני וההורים המאמצים שלי רבנו מאוד, וכמו כל משפחה אחרת שהייתה לי, גם הם שלחו אותי לפנימייה, אבל הפעם לפה" סיימה, ובכך העבירה את רשות הדיבור לאחרות. ללין ומשי היה סיפור דומה, מה שנראה לי מוזר, כי למה שלכולן יקרה אותו דבר? תורה של סופי הגיע. היא רעדה לרגע, ופתחה בקול שקט.

"אני לא זוכרת כלום, אבל הדבר היחיד שאני יודעת, זה שהתעוררתי במקום של טבח. היה דם, המון דם" קולה רעד "והמון אנשים שלא עשו כלום היו שם, מתים. הם היו נראים נורא" עווית חלפה בפניה "כאילו חיה נשכה אותם, הרסה אותם, הרגה אותם" היא השתתקה והתכווצה במקומה. הייתי בשוק. מה?.. מה הולך כאן? כל העיניים פנו עכשיו אליי. הבנתי שתורי לדבר, וידעתי שאני חייבת.

"אין כמעט כלום שאני זוכרת, אבל אני יודעת שרבתי עם ההורים שלי" פתחתי "לאחר מכן הכל נהיה חשוך, וכל מה שאני זוכרת עכשיו זה רק דם, וחושך, ו-ופר-ופרווה" הקול שלי רעד "אני יודעת שעוד מישהו הגיעה, מישהו שהיה לי סוג של חיבור אליו, אבל אני לא זוכרת עוד כלום" סיימתי בשקט. הן הסתכלו עליי. הרגשתי סחרחורת. "אני מצטערת" אמרתי "יש לי להקיא" אמרתי, אבל לפני שהספקתי לצאת, התעלפתי.

אני יודעת שלקח לי זמן להעלות פרק, אבל יש לי הרבה מבחנים. אני מצטערת שהפרק כזה קצר, ואני באמת מנסה לסדר את העניין הזה עם הסימניי פיסוק. תכתבו לי אם להמשיך כי אני ממש מתלבטת.. הכתיבה שלי קצת התערערה לפי דעתי..