היתומה

פרק 26

"איך אני אמורה לדבר איתך, סופי?" נאנחתי.

הסתכלתי על פניה, ונזכרתי איזה שקטה היא הייתה פעם, לפני שהיא סיפרה לנו את כל מה שקרה לה בירח המלא הראשון שלה. נזכרתי איזה שבורה היא נראתה אז, מפחדת מעצמה. אני זוכרת את המבט בפניה כשדיברה על כל האנשים שהיא הרגה, איך כאב לה. הבנתי שנקשרתי אליה, ושאני מפחדת לאבד אותה. כשהבנתי את זה כאב לי, כי זה אומר שיש לי עוד בן אדם לשמור עליו, לדאוג שלא יקרה לו כלום. חשבתי על הזמן שנכנסתי לתוך ראשה של סופי בירח המלא הראשון שלנו ביחד, איזה חשוך היה שם. חשוך ושקט.

רגע. נכנסתי לראשה של סופי. אולי ככה אני אמורה לדבר איתה?

חיזקתי את אחיזתי בידה, והסתכלתי לתוך עיניה העצומות. נזכרתי בהרגשה כשניסיתי להיכנס לראשה בפעם הראשונה. איך דאגתי לה. איך פחדתי עליה. לא היה קשה לשחזר את ההרגשה הזאת, בהתחשב בזה שזה פחות או יותר מה שהרגשתי באותו רגע. עצמתי את עיניי ודמיינתי את עצמי נכנסת לראשה. כשפתחתי את עיניי, הייתי במקום שונה לגמרי.

עמדתי באמצע חדר עגול. כל קירותיו היו מדפים מלאים בספרים. היו בחדר כמה ספות, ושידה עם ערימת ספרים. ושם, עם ספר פתוח על ברכיה, ישבה סופי.

צעדתי צעד לכיוונה. "סופי?" שאלתי בשקט.

היא הרימה את ראשה. "קייט?" שאלה, "מה את עושה פה?"

רצתי אליה וחיבקתי אותה. "דאגתי לך" לחשתי באוזנה, "את פשוט נעלמת, וכשחזרת היית פצועה ונכנסת לתרדמת. ממש הלחצת אותי"

"איך הצלחת להיכנס לפה?" שאלה בהלם.

"שחזרתי את מה שעשיתי בירח המלא הראשון שלנו ביחד, כשהכרחתי אותך להשתנות." הסתכלתי סביבי, "מה זה המקום הזה בכלל? פעם קודמת הוא היה נראה שונה"

"אני מניחה שהשתנתי" היא חייכה אליי חצי חיוך, "ואת נמצאת עכשיו בתוך התת-מודע שלי"

"גם בתת-מודע שלך יש ספרים?" שאלתי, "את עד כדי כך מכורה?"

"בהחלט" היא חייכה אלי עכשיו חיוך גדול.

התיישבתי על הספה לצידה. "אז" אמרתי, "איך זה קרה לך?"

פניה התקדרו. "הדיימלס רדף אחריי"

"הדיימלס?" שאלתי בהלם, "ואת יודעת מי הוא?"

היא הניחה את ידה על מצחה. "אני בטוחה שראיתי את הפנים שלו, אבל אני לא זוכרת אותם" היא נאנחה.

נאנחתי גם אני. עוד מבוי סתום. ואז נזכרתי למה באתי לפה מההתחלה. "לאן הלכת בכלל?"