היתומה

פרק 20

כשסיימתי לספר, ראיתי את ג'ייסון ודניאל מחליפים מבטים. כן, שוב.

"עכשיו אתם מתכוונים לספר לי למה לעזאזל אתם מסתכלים ככה אחד על השני כל פעם שאני אומרת משהו?" שאלתי חצי מיואשת, חצי כועסת.

דניאל נאנח, והסתכל על ג'ייסון בבקשת אישור. "יש משהו שאנחנו חושדים בו כבר כמה זמן" אמר.

"והוא?.." שאלתי.

"איילין הייתה היחידה שהצליחה להרוג את לוקאס, אחרי המון שנים שבהם הוא הרג מאות אנשים" הסביר מייקל.

"ו?.."

"ואנחנו חושבים שיכול להיות שאת צאצאית שלה" אמר ליאון.

"מה זה משנה?" שאלתי, "הרי זה לא יעזור לי, לא?"

"אנחנו לא יודעים" אמר דניאל, "כי אחרי שהיא הרגה אותו, הוא איכשהו חזר לחיים, וסוג של לא מת מאז ועד שאת הרגת אותו"

"לפני כמה זמן זה היה?" שאלתי.

"621 שנה" אמר ג'ייסון.

הסתכלתי על שאר הבנות, אבל לא, הם היו בשוק באותה מידה כמוני. זאת לא הייתה בדיחה.

"אתם אומרים לי שנלחמתי במישהו בן יותר מ600 שנה?!" שאלתי-צעקתי.

"אתם אומרים לי שיש מישהו בן יותר מ600 שנה?" שאלה האנה בשוק.

"אתם אומרים לי ש- לא, בעצם אין לי משהו להגיד" אמרה ליסה. מה אני אגיד, מדהים. משפט של חוכמה טהורה.

"איך הרגתי את לוקאס אם הוא לא מת 600 שנה?" שאלתי בייאוש.

"אנחנו לא ויקיפדיה" אמר ג'ייסון, "אנחנו לא יודעים הכל"

"טוב, אני כן" אמרה משי, בעודה כותבת בטלפון הנייד שלה, "אבל אין שום דבר שקשור לזה. כאילו יש, אבל הדברים הרגילים, כמו העלאה באוב וכאלה. לא משהו שיעזור להבין"

"אם כך, נישאר עם אי הידיעה" נאנחתי, "אבל למה איילין אמרה שהיא הכניסה אותי למשהו?" מלמלתי.

"אני צריכה ללכת רגע" אמרה מלודי, גורמת לכולנו להפנות את ראשנו אליה, "כבר חוזרת" רצה משם.

קמתי ממקומי. "אני אלך לבדוק מה יש לה" אמרתי, "בינתיים, משי, המשימה עלייך. תחפשי איך קרו כל הדברים שקרו"

"מאוד מפורט" מלמל ג'ייסון. הסתכלתי עליו בהרמת גבות. "היי" אמר כשקלט אותי, "תזכרי שגם אני אלפא. מותר לי לצחוק עלייך"

"אוקיי" אמרתי, "בוא נצחק עליי ביחד" הסתכלתי עליו ברצינות, והוא הסתכל עליי באותו מבט. בסופו של דבר, התפוצצנו מצחוק.

"מה אתם עושים?" שאלה לין.

"צוחקים עליי" אמרתי בקושי, בגלל שלא הצלחתי להפסיק לצחוק.

"תתקשרי 101" ראיתי את ליסה לוחשת למשי, "זה המספר של מד"א"

כל הכבוד ליסה. רק גרמת לנו לצחוק יותר. אחרי המון זמן שצחקנו, אני באמת לא יודעת כמה, ואחרי שכולם הציעו אלפי רעיונות להפסיק את זה, הצלחנו להירגע. הלכתי מהר למלודי, כי ידעתי שאם אני אראה את ג'ייסון שוב, אני לא אצליח להפסיק לצחוק. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני באמת צריכה לצחוק יותר.

כשהגעתי סוף סוף למלודי, מצאתי אותה בחדר, יושבת ליד האסלה.

"את בסדר?" שאלתי אותה.

היא הרימה את ראשה במהירות. "אני בסדר" חייכה חצי חיוך, "פשוט היה לי להקיא"

"את רוצה אולי ללכת לאחות?" שאלתי.

"לא לא, זה בסדר" הרגיעה אותי, אבל גם הסתכלה עליי במבט מוזר. הבנתי אותה. בזמן האחרון הייתי אליה מאוד עוינת, אבל עכשיו אני דואגת לה. אני מניחה שזה נראה לה מוזר, אבל גם אני לא יודעת איך השתנתי ככה.

"טוב, בואי נחזור לקרחת היער. את לא תאמיני מה קרה אחרי שהלכת" אמרתי.

"מה קרה?" שאלה בסקרנות.

ובעודנו הולכות אל היער, סיפרתי לה איך ג'ייסון ואני צחקנו עליי.

עכשיו כשאני חושבת על זה, מלודי ואני יכולות להיות חברות טובות.

אוקיי אז ככה. תכננתי אתמול להעלות פרק, וכבר כתבתי אותו והכל, אבל אז, הוואטפאד החליט שהוא לא מסכים לי להעלות, וכמעט כל הספר הזה נמחק. מדהים, נכון? אז בקיצור, הנה אני מעלה היום. זהו.

אההה נכוןןן רציתי גם להגיד לכם שאתם מדהימיםםם כאילו מה, זה באמת כל כך מעניין? אני חולה עליכםםם אמאאאא🥰🥰🥰