היתומה

פרק 29

עמדתי שם, כששרשראות עוטפות את גופי, בעוד מלודי מולי, ממלמלת מילות כישוף, וליסה לידי, פוצעת את עצמה בניסיון להשתחרר.

"מלודי!" צעקתי, בעיקר בניסיון לבלבל אותה, "את לא רוצה לעשות את זה" אמרתי לה, וזה נשמע מטומטם, אפילו לי. היא הסתכלה אליי במבט שופט של 'זה הכי טוב שלך?' והמשיכה.

לעזאזל. מה אני אמורה לעשות? איך אני יכולה לעצור אותה כשאני קשורה כאן? אין שום סיכוי שאני נותנת לה לפגוע בהאנה.

'קים' ניסיתי.

'קים!'

'קייט?'

'קים, איפה אתם?'

'אנחנו ליד הבית, אבל אין כאן כלום, איפה אתן?'

'זה סוג של כישוף, אתם צריכים להיכנס בשביל לראות, אבל תיזהרו, ותמהרו'

'אוקיי, אנחנו באים'

"ליסה!" צעקתי אליה, "הם מגיעים, כולם מגיעים! את יכולה להירגע, היא לא תפגע בהאנה"

היא הסתכלה עליי, ונפלה מותשת על הרצפה, כשכל השרשראות, אשר חתכו אותה, מוכתמות בדמה. ובכל זאת, למרות העובדה שהם באים, ההרגשה הרעה לא עזבה אותי. לא הרגשתי רגועה בכלל, כאילו אני מפספסת משהו.

ואז הם הגיעו. נכנסים אחד אחרי השני. קים, לין, משי, ג'ייסון, דניאל, ליאון, מייקל, אלכס, שון ואיילה. ואז, ברגע שאיילה הכניסה את שתי רגליה לבית, התעופפו שרשראות גם אליהם, וכבלו אותם. הסתכלתי על מלודי, וראיתי שהיא מתחילה להזיע. זה בטח לוקח ממנה המון אנרגיה, גם השרשראות לכולם וגם הכישוף המוזר שלה. החלטתי לנצל את זה לטובתי.

"מלודי!" צעקתי שוב, "את לא צריכה אותו עכשיו, יש לך אותנו! אנחנו באמת אהבנו אותך ובטחנו בך! את נהפכת לחלק מהלהקה! למה להרוס את זה?"

היא הפסיקה לרגע. "זה הקטע. אהבנו, בטחנו. גם אם אני אפסיק עכשיו, זה לא יהיה אותו הדבר"

"זה לא נכון! שום דבר לא צריך להשתנות"

"זה לא משנה, אני לא רוצה להפסיק! הוא אחי ואני אעשה הכל בשבילו" והיא חזרה למלמל את הכישוף.

הסתכלתי על כולם בבקשת עזרה. הם החזירו לי מבט מבולבל. אף אחד לא הבין מה קורה פה. נאנחתי. איך אני אמורה להסביר להם מה קרה? אז החלטתי לנסות משהו. התרכזתי בכל מה שקרה מאז שנכנסנו לבית, וניסיתי לשדר אותו לקים. ראיתי את מבט הזעזוע והבהלה על פניה כשהיא הבינה הכל. עשיתי את זה לכל השאר, וכל הפרצופים היו אותו הדבר. חוץ מאחד. דניאל. בפניו היה רק כעס. ואז הירח המלא יצא מבין העצים.