היתומה

אפילוג

כעבור 10 שנים

"אמא!" קראה אוליביה, ביתי בת החמש, "ניקו שוב מפרק לי את הפאזל"

"רק כי את לא נותנת לי גם לבנות איתך" ענה לה ניקו, בני בן השש.

כיביתי את הגז והלכתי לסלון, מתיישבת לידם על השטיח. "הכל בסדר, לא צריך לריב. עוד מעט אבא יגיע ושניכם תוכלו לבנות איתו, בסדר?" הרגעתי אותם.

אוליביה קמה מהשטיח ורצה אל חדרה. "ציירתי לאבא ציור בגן היום, אני אביא לו" קראה.

"אמא" אמר ניקו, "מתי דודה ליסה אמורה להגיע?" שאל אותי.

"היא אמרה שהיא תבוא אחר הצהריים, ודוד דניאל אמור להגיע בערב"

"ומה עם דר? הוא הבטיח שהוא יביא לי מתנה כשהוא יבוא"

"אבא יאסוף אותו בדרך הביתה, אבל הוא יצטרך לחזור מוקדם כי יש לו עבודה מחר" עניתי לו.

"יש לו שבוע הבא יום הולדת, לא? אני יכול לעזור לך להכין לו עוגה?" ביקש ניקו בהתלהבות.

"ברור, הוא כבר בן 21, אני אצטרך עזרה בלשים כל כך הרבה נרות" צחקתי.

"בן 524 יותר נכון" אמר לי ניקו, בדיוק ברגע ששמעתי דלת נפתחת.

"אל תגיד את זה" אמר דר, "אתה גורם לי להרגיש זקן"

קמתי ורצתי לחבק אותו. "מה שלומך?" שאלתי.

"בסדר" אמר, "אבל אני רואה פה רק ילד אחד, איפה השנייה?" שאל, "אוליביה!" קרא לה.

שמעתי קול רגליים קטנות רצות, וביתי הקטנה חזרה לסלון. "דר!" קראה, רצה ומחבקת אותו.

דר התכופף לרצפה, והוציא מאחורי גבו שתי קופסאות קטנות עטופות. "תפתחו אותן" אמר, ונתן אחת לכל ילד.

בזמן שהילדים פתחו את המתנות שלהם, הלכתי לבעלי, שבדיוק נעל את הדלת. "איך היה בעבודה היום?" שאלתי אותו.

"היה בסדר, לא משהו מיוחד" אמר ג'ייסון.

בחנתי את פניו. "אתה מסתיר משהו"

"רק את זה" אמר, והוציא מאחוריי גבו שני כרטיסים.

עמדתי מולו נדהמת. "זה מה שאני חושבת שזה?" שאלתי.

"שני כרטיסים לדיסנילנד? כן" אמר בחיוך.

קפצתי עליו, מנשקת אותו באושר. "אני לא מאמינה, אנחנו טסים לדיסנילנד! הגיע הזמן שלי לזרוח" חייכתי.