היתומה

פרק 16

יש לי שאלה.

אם מישהו אומר לכם שהוא כבר חוזר, המקסימום זמן שייקח לו להגיע זה כמה שעות, נכון?

טוב, נראה שסופי לא יודעת את זה. למה, אתם שואלים? טוב, כי כבר עברו שלושה ימים והיא לא חזרה.

היום הולך להיות ירח מלא, אז אנסה לתקשר איתה דרך הקשר הטלפתי שלנו.

ישבתי על מיטתי, בעוד האנה וליסה יושבות לידי. הן דיברו על סופי, אבל אני חשבתי על משהו אחר. בזמן האחרון, אני חולמת חלומות. עכשיו אתם בטח אומרים, 'אבל קייט, כולם חולמים חלומות'. טוב, אני חולמת על משהו שקרה, אבל לא הייתי נוכחת בו. אני אספר לכם את החלום:

ראיתי ילד קטן, עם שיער חום בהיר ועיניים באותו הצבע, בן עשר בערך, שעמד ליד אבא שלו, שנראה כמעט אותו דבר, חוץ מהעובדה שהוא מבוגר יותר. לידם עמדה.. כן. לידם עמדה חלידה. הם היו בתוך בקתה.. בקתה מוכרת מאוד. הייתה שם ספה קטנה, ועל הרצפה לידה.. אה. על הרצפה לידה היה כלוב, עם יונה בתוכו. זו הייתה הבקתה של חלידה בשלב מתקדם יותר, לפני שהיא זרקה שם את כל הזבל שהיה לה. היה נראה שהילד והאבא מתאמצים לא לבכות.

"זאת האפשרות היחידה שלנו" אמר האבא.

"אבל.." הילד הסתכל עליו עם דמעות בעיניים, "אני לא רוצה להיכנס לשם. מה אם לא יצליחו להוציא אותי?" שאל.

האבא נאנח. "בסופו של דבר אתה תצא. אל תדאג" הוא הניח יד על כתפו של הילד, "חלידה תשמור עליך, וכשיגיע הזמן, היא תעביר אותך"

"אתה בטוח שזאת הדרך היחידה לשבור את הקללה?" שאל הילד בעצב.

"אני בטוח" האבא חיבק את הילד, "הלוואי שהייתה עוד דרך, אבל אין" לחש לו.

הם הזדקפו. "אנחנו מוכנים" אמר האבא.

חלידה הסתכלה עליהם בעצב. "בסדר גמור, אז בואו נתחיל" היא הניחה על השולחן ספר, ספר מאוד מוכר. היא הדליקה נרות סביב הספר, ולאחר מכן גם סביב הילד. היא מלמלה כמה מילים שלא הכרתי, והרימה את ידיה. כמו במטה קסם, גם האש בנרות גדלה. חלידה מלמלה עוד כמה מילים, והילד התחיל לזהור בזהב. הוא התחיל להתפוגג, בעוד אדים זהובים נכנסים לתוך הספר.

הילד הסתובב אל אביו. "אני אוהב אותך אבא" אמר בעצב.

דמעה זלגה על לחיו של האבא. "אני אוהב אותך דר" אמר, בדיוק כשהילד התפוגג סופית, וחלידה סגרה את הספר.

ניערתי את ראשי. דר.. איך לא שמתי לב לזה קודם?

קפצתי מהמיטה, בעוד האנה וליסה מסתכלות עליי בתמיהה. רצתי לארון, והוצאתי את הספר שחלידה נתנה לנו. תפסתי עט, ובעודי כותבת, ידי רעדה.

'אתה הילד שחלמתי עליו, נכון?' כתבתי.

אני... כן. כן, אני הילד שחלמת עליו.

'למה אתה בספר? ומה זאת הקללה שאביך דיבר עליה?'

שני הדברים קשורים. הקללה הזאת, היא סוג של ברכה. בעצם, נולדתי עם היכולת לדעת כל דבר. להיות היצור הכי חכם. המוח שלי קולט ברגע שמישהו מגלה משהו חדש, ומכניס אותו לארכיון שבראשי. כזאת כמות של מידע, המוח לא יכול להחזיק, וכעבור כמה זמן הבן אדם משתגע. אבי לא היה מוכן שזה יקרה לי, אז הוא הלך לחלידה. היא חיפשה פתרון במשך שלוש שנים, מאז שהייתי בן שבע. כעבור שלוש השנים האלו, כשהתחלנו להתייאש, היא חזרה אלינו עם הפתרון של הספר. היא אמרה שבגלל שספר יכול להיות באורך של כמה מאות, ואפילו אלפי עמודים, אז הוא גם יוכל להחזיק את כמות המידע שיש לי, ואני לא אשתגע. אחרי חצי שנה, הסכמנו, כי התחלתי להרגיש כאבי ראש. כמו שראית בחלום שלך, היא הכניסה אותי לספר הזה, ועד היום אני כאן.

'עד היום? כמה זמן אתה כאן?'

503 שנה.

'אתה בן 500? חלידה בת 500?!'

טכנית, כן. אני בן 513, אבל כשאני אצא, אני עדיין אהיה בן 10. וחלידה הרבה יותר גדולה מחמש מאות. אף אחד חוץ ממנה לא יודע בת כמה היא, אבל לצערי זה בת כמה היא הייתה.

'איך אתה יכול לצאת מפה?'

אני צריך מכשפה, אבל אז אני פשוט אחזור לאותו מצב שהייתי בו, ואשתגע.

'ואיך מוציאים אותך בלי שתשתגע?'

בשביל זה צריך את הדבר היחיד שיהרוג את הדיימלס. צריך את הבכי של הראשונה על השלישית, ואת דמה של השנייה, מעורבבים עם עפר המקום.

'והפגיון הזה?'

הוא יהרוג אותי.

'אוקיי. להימנע מפגיון. רשמתי'

טכנית, באמת רשמת..

'אל תתחכם איתי עכשיו!'

בסדר, בסדר. לא מתחכם. אולי קצת?..

סגרתי את הספר, והסתכלתי על האנה וליסה, שנראו מאוד מסוקרנות.

"תקראו ללהקה, ולבנים" אמרתי, "יש לנו קללה להסיר"

יששש העניינים מתקדמיםםם

אם אתם רוצים שאני אעשה פרק שכתוב בו איך כל אחד מהדמויות נראה, תכתבו לי.

אומייגדדד אנחנו ב 1.5K קריאותתת תודה רבההה אני כל כך אוהבת אתכםםםם