היתומה

פרק 4

ישבתי בחדרי עצבנית. רבתי עם ההורים שלי לפני זה, וכעסתי עליהם מאוד. פעם היה לנו הרבה כסף, אבל עכשיו אבא שלי פוטר, והתרוששנו. בקושי היה לנו מקום לגור, אוכל לאכול. נאנחתי. למה החיים כל כך קשים?

קמתי והסתכלתי מהחלון. העננים הסתירו את הירח המלא, אבל עדיין הרגשתי את החמימות שלו, את הרוגע שהוא השרה עליי. התיישבתי חזרה על המיטה, מוכנה לישון, אבל אז שמעתי את זה, קול שאגה-יללה, קול שרק יצור אחד יכול להשמיע.

רצתי לחדר הגדול, המשמש גם מטבח וגם סלון, וראיתי אותו. חיה ענקית עם עיניים אדומות, מביט בי כאילו אני שייכת לו. התרחקתי בזהירות אחורה, והירח, שיצא מבין העננים, הטיל את אורו עליי.

הרגשתי את ידיי ורגלי מתקצרות, את אפי מתארך, אוזניים צומחות מתוך ראשי. כל גופי הצמיח פרווה, בעוד המראה שמולי מראה שהעיניים שלי השתנו לצבע ירוק, וגופי לגוף זאב. זה הרגיש לי כל כך טבעי, שזה לא נראה לי מוזר שהפכתי לזאבה. העפתי מבט לצד, וראיתי את אבי שוכב בשלולית של דם, בעוד אימי יושבת לידו, רועדת ובוכה. לא.. לא!

התנפלתי על הזאב השני והפתעתי אותו, שכן הוא היה עסוק בניסיון להרוג את אמא שלי. העפתי אותו לצד השני של החדר, ועוצמת המכה שברה את הקיר מאחוריו. הוא קם זועם. העיניים שלו זהרו, והרגשתי סחרחורת. העפתי מבט באמא שלי. אני צריכה להרוג אותה.. ניערתי את הראש. מה נסגר איתי? הסתכלתי חזרה על הזאב, שנראה כועס יותר. הייתי מוכנה לחסום אותו, אבל הוא קפץ מעליי ונחת ליד אמא שלי. הסתובבתי במהירות, מזנקת עליו, אך הוא ברח, וראיתי את אמא שלי מוטלת במקום שבו הוא עמד לפני רגע, גופה מוטל בצורה עקומה ליד אבא שלי. לא, לא, לא!

שאגתי והתנפלתי על הזאב, נושכת ושורטת אותו בכל מקום אפשרי, בעוד הוא מנסה לתקוף אותי, להשתלט עליי ולהגן על עצמו בו זמנית. לא נכנעתי לסחרחורות שתקפו את ראשי, והמשכתי לתקוף אותו בכל דרך אפשרית. שמתי לב שהסחרחורות פסקו, והסתכלתי על הזאב, רק שעכשיו לא היה שם זאב. על הרצפה שכב נער, בערך בגיל 18 או 19. היה לו שיער שחור ועיניים תכולות. הוא הסתכל עליי בעודו נושם את נשימתו האחרונה, עצם את עיניו, ולא זז עוד. הסתכלתי עליו, וראיתי שכל גופו ופניו חתוך ומרוטש מ.. ממני. הסתכלתי במראה, וראיתי את עיניי הופכות לאדומות.

רצתי החוצה ליער, רצה מתחת לירח המלא. רצתי ורצתי, עד שהגעתי לגבעה שלי, הגבעה שהייתה מקום המפלט שלי כל חיי. נעמדתי עליה וייללתי, בוכה על הוריי. וכך, שוכבת על הגבעה, נרדמתי עד שזרחה השמש.

התעוררתי בנשיפה חדה. "לא.. לא!" צרחתי. ראיתי את קים ממהרת אליי.

"ששש" היא אמרה לי "הכל בסדר. זה היה רק חלום" הרגיעה אותי, אבל אני סירבתי להירגע.

"לא.. זה לא"

אני יודעת שהמון זמן לא כתבתי, ואני מצטערת, אבל יש לי המון עומס בלימודים. אני מקווה שאני אספיק לכתוב עוד פרק השבוע, אבל עד אז, תהנו!