My other half 1 - larry stylinson

פרק 22.

נקודת מבט הארי:

התעוררתי בבוקר לצידו, הוא היה מחובק בזרועותיי. הרגשתי את נשימותיו הקטנות על החזה שלי. כמה שהוא שליו, רגוע ומושך כשהוא ישן. אלוהים אני רוצה לטרוף את השפתיים האלו. אתמול הוא נפתח אליי סוף סוף, הוא היה נראה ממש פגוע לגביי מה שקרה למייקל. והצלחתי לשפר את זה. בדרכים שלי. או יותר נכון בדרכים של דאדי...
ונניח לרגע בצד את זה שהזדיינו איזה 4 פעמים ביום אחד. אלוהים כמה שאני מכור לגוף שלו. כשהוא נפתח בפניי הוא היה נשמע כלכך פגוע, שבור. וזה לא הלואי שאני מכיר. אני מכיר אחד חזק. שאין לו פחד או מעצורים. אבל כנראה שטעיתי לגביי זה. הוא כמו כל בן אדם, הוא  אנושי, עם רגשות. וגם הוא צריך מישהו שיהיה פה בשבילו, שיחבק אותו, שיגיד לו שהכל בסדר. ובמקרה הזה, זה התפקיד שלי.

הסתכלתי על היצור המתוק שישן לידי, לעזאזל זה היצור שלי. הוא שלי. ליטפתי אותו ונשקתי לראשו. קמתי באיטיות מהמיטה, משתדל שלא להעיר אותו. ירדתי למטה אל הסלון, בודק שהדלת של הבית נעולה. איתו יכולות לקרות הרבה הפתעות. ואין לי בעיה איתן, אבל רק מוודא שהכל נעול, שלא יצוץ לי עכשיו איזה מישהו משום מקום.
נכנסתי אל המטבח, מוציא מחבת ומצרכים. התחלתי להכין פנקייקים, מי לא אוהב לקום אל ארוחת בוקר במיטה?. אני ממש 'רומנטי'. אני בטוח שגברים עמדו בתור אצלו, כמו המייקל הזה. לא שאני מקנא, פשוט. הוא. הוא פשוט שלי. ואני לא רוצה שהוא יתחרט על שום דבר. שלא יתחרט על זה שהוא נכנס איתי לזוגיות. לעזאזל אני חושב יותר מידיי. פשוט תפסיק לחשוב. הכל בסדר, אנחנו בסדר. התחלתי לטגן את הפנקייקים, אני כבר לא יודע מה אני מרגיש. אני דואג? מבולבל?, אני לא יודע.

לפתע הרגשתי שתיי ידיים שמחבקות אותי מאחורה, חיוך קטן עלה על פניי באותו הרגע. "בוקר טוב..." הוא לחש, והסתובבתי אילו. הוא העלה את ידיו אל כתפיי, כורך את ידיו סביב צווארי. מעביר בגופי צמרמורת של אהבה. "ניסיתי לעשות את זה בשקט... הערתי אותך?" "לא פשוט הרגשתי שמשהו היה חסר לי במיטה, אז קמתי..." הוא אמר גורם לי לגחך. "עכשיו אני יכול לקבל את הנשיקה של הבוקר שלי?" הוא שאל בחיוך קטן. והלוואי שהחיוך הזה לא ירד לו מהפנים לעולם. שפשפתי את שפתיי בשלו, לא מנשק עדיין. הוא עלה על קצות אצבעותיו, מקרב את פניו אל שלי בשביל לנשק אותי. אבל הסתובבתי, גורם לו לפעור את פיו מההלם שדחיתי אותו עכשיו. "הפנקייק ישרף..." אמרתי. משתדל שלא לצחוק. "אידיוט." הוא לחש וכיבה לי את הגז. הוא סובב אותי בכוח והצמיד את שפתיו אל שפתיי, נישק אותי בחוזקה. גורם לי לצחוק כנגד שפתיו. החלקתי את לשוני בפיו, קושר את לשוני בשלו לשניה ומשחרר. ירדתי עם ידיי אל ישבנו, הכנסתי את ידי אל תוך המכנס שלו ולחצתי. הרגשתי את הגניחה הקטנה שלו על שפתיי. גורם לי לחייך ולהיות גאה שהוצאתי ממנו את הגניחה הזו בשניה. הוא התנתק ממני, מסתכל אל תוך עיניי.
"תיזהר לך לדחות אותי." הוא אמר בגיחוך.
"או שמה?" שאלתי בהתגרות. הולך קדימה, גורם לו ללכת אחורה ולהיתקע בשיש. שמתי את ידיי על השיש והוא היה בין שתי ידיי. אני אוהב את הכוחניות הזו. "או שדאדי לא יקבל את הילד שלו..." הוא אמר בחיוך קטן. והוא קפץ והתיישב על השיש. "דאדי תמיד יקבל את הילד שלו, אחרת אם הילד רוצה לקבל עונש..." "איזה סוג של עונש?" הוא שאל, בעודו כורך את ידיו סביב צווארי. "כזה ש-" באתי להגיד אבל הטלפון שלו צלצל, קוטע אותי. וזה בסדר. יש עולם מחוץ לבועה שלי ושלו. "שיט, מצטער." הוא אמר וענה אל הטלפון, שם על רמקול. ומצמיד אותי אילו.