חלום המשאלות

חלק 8

"ניצחתי" הוא סיים לנקות את חרבו ועלה על הסוס.
"רגע.. לאאא ארוחת הערב שלי הלכה" יבבתי ועליתי על הסוס. התחלנו לדהור שוב והעייפות חזרה עלי חשבתי שהפעילות הזאת תעורר אותי אבל היא העייפה אותי וגרמה לי להיות רדומה מלמלתי לעצמי בשקט "יופי לא רק שאני עייפה גם פספסתי ארוחה חינם" ופיהקתי.
ארן באה ליידי ואמר "זה היה רעיון גרוע להזמין אותו לקרב את יודעת"
"היי אם לא תנסה אך תדע מה היה.. זה מה שאבא שלי היה אומר לי" חייכתי עליו
ארן הסתכל עלי מסוקרן מעט.
"מבין אבא שלי נהג לומר לי גם עם העולם דופק לך אגרוף לפרצוף על תוותר, תקום חזרה ותחזיר  אגרוף!" צחקקתי כשנזכרתי אך הוא היה אומר את זה, והרגשתי גוש של דמעות מאיים להתפרץ. בנקודה הזאת כמה אנשים הקשיבו לשיחה לא שיש להם מלא ברירה האזור היה יחסית שקט. והמשכתי לדבר "אני חושבת שהו התכוון שגם אם  קשה לך על תוותר תקום עם חיוך ותראה לכולם שלא תיפול בקלות. ותלחם, אני מאמינה במשפט שלו ואני הולכת אחרי זה" הסתכלתי על ארן וחייכתי חיוך עצוב.
הוא הסתכל עלי בעניים מלאות חמלה וחייך לעצמו והסתכל קדימה "זה משפט מאוד יפה" ידעתי שהמשפט הזה נגע עליו.
הנהנתי עם הראש והסתכלתי לשמיים ונשמתי עמוק וזה גרם לדמעות לנסוג, כפי שאמרתי אבא שלי נפטר שהייתי בת 9 הוא היה ככל עולמי ומקום המפלט שלי. אתם מבינים אני ואמא שלי רבות מלא ואני בקושי מדברת איתה אז הייתי בורחת מלא לאבא שלי. אז שהו נפטר הרגשתי שחלק ממני נעלם. לקחתי את זה קשה ובכיתי מלא, אבל הייתה אחת שעזרה לי לקום מי זה, רוני.
 פיהקתי ושמתי יד על הפה טוב אני לא מופתעת הרי לא ישנתי כל הלילה וכבר כמה זמן אני לא ישנה טוב זהו שאני חוזרת למפקדה אני דופקת שנץ של השמחות! אחרי 10 דקות משהו הרגיש לי מוזר, *הטיטאנית לא אמורה לתקוף אותנו עכשיו?* אך זה לא קרה חזרנו הביתה בשקט ובשלווה בלי שיקרה משהו נוסף. היינו ממש קרובים לבירה והזדקפתי ישר והסתכלתי סביב *אוקי זה לגמרי מוזר מה סללנו מהמסלול או משהו? אני לא מבינה את זה* פתאום קלטתי שאנחנו פחות, ממה שיצאנו הכמות ירדה לחצי. נערתי את הראש ומלמלתי לעצמי "אני בטח משתגעת מרוב עייפות" נכנסנו לבירה ומלא אנשים חיכו לנו.. שהסתכלתי על החיילים כולם הורידו ראש למטה כאילו הם מושפלים. כמובן שהקפטן לא הוריד את הראש ואני גם לא כי בתכלס אין לי על מה  כאילו אתם יודעים אני לא שייכת לעולם המוזרת הזה... טוב טוב אני אודה לא הבנתי מה הלוז שהם מורידים את הראש קלטתי רק אחרי שהגענו למחנה.. מחילה 👈👉.
הגענו למפקדה או אך שלא קוראים לזה, והתחלנו לפרק את הדברים, כמובן שלא נשארו מלא דברים לפרוק, כי חלק השארנו שם. למה? לא יודעת... הסתכלתי סביב לא ראיתי את הקפטן ניגשתי למיקאסה ושאלתי אותה "ראית את הקפטן אולי"
היא לא טרחה להסתכל עלי "לא הוא כנראה מדווח על מה שהיה היום.."
"יש מצב וגם.." עצרתי את עצמי מלשאול על החצי האנשים שהופחתו לא רציתי להיכנס למצב שיגעלו בטעות שאני מעולם אחר.. אחרי 10 דקות נכנסתי למפקדה וחיפשתי את חדרי הייתי חייבת מקלחת דחוף!! אחרי 5 דקות הבנתי משהו, נאבדתי. "באמא שלכם?! זאת הפעם השנייה שאני נאבדת פה!" התחלתי לשמוע קולות באחד הדלתות שהייתה 5 מטר ממני. הלכתי בשקט והשמעתי את קולו של הקפטן ועוד קול...
"נו אז פגשתם בטאטאנים מיוחדים אולי?" קולה היה נשמע מרוגש, וישר הבנתי מי זאת. זאת אחת שחולה מוות על טאטאנים היא בעיקרון אוהבת לחקור עליהם, באמת חולת נפש כאילו איכ תראי איזה דבר גועלי זה! אם אני לא תוהה קוראו לה אנג'י. מחשבותיי הקוטע מתי ששמעתי את הקפטן.
"כן. פגשנו עוד טיטאן אדם כמו ארן" שמעתי את אנג'י מתלהבת וליווי המשיך. "אנחנו חושדים שזאת יכולה להיות אחד היחידה."
*אין גם חכם וגם חתיך.*
שמעתי רעשי זכוכית ואת אנג'י ממשיכה לדבר. "אז אתה רוצה לדעת עם אתה חולה? בגלל שישנת 6 שעות נכון?"
*על מה הם מדברים עכשיו? כנראה הגעתי טיפה באיחור*
"כן" ליווי אמר בפשטות
"אמרת ששמעת את שירה מנגנת ונרדמת."
חייבת לציין שסומק עלה על פניי. ליווי לא הגיב לה.
"יכול להיות שאתה מרגיש רגוע בחברתה, הרי נגינה ידועה בתור משהו מרגיע"
ליווי עדיין לא הגיב לה. חברים בשיחה הזאת מדרדרת ואני הופכת לסלק יותר ויותר אז נראלי אזוז. או אולי עוד טיפה....
"שמעתי שהיא עברה את הבחינות בקלות. אני רוצה לפגוש אותהה" אנג'י אמרה בקול מלוהב
נורה אדומה נדלקה במוחי ואמרה לי "ברחי אחותי ברחיי" קמתי בשקט והלכתי ואז שמעתי אותה אומרת.
"ליווי יכול להיות שאתה מאוהב בה?!!!" שמעתי את ההתגרות ואת ההתלהבות שלה.
*אוקי זה מדרדר!!* לא רציתי לשמוע את התשובה של הקפטן, הרי היא הייתה ברורה מלקט.. ופשוט ברחתי. ודמעות איימו לעלות החוצה אחרי דקה שרצתי ספרינג נשענתי על החלון שהיה פתוח לרווחה והתנשפתי. "ואו מלא זמן לא רצתי ספרינג. המורה לספורט צדקה אני חייבת להזיז את עצמי יותר." צחקקתי מעט ודמעה ירדה על לחיי. *אני יודעת שהוא לא מאוהב בי זה לא יכול להיות כל כך טוב.. וגם בסופו של דבר הוא לא אמיתי, אז למה, אני עושה את זה?..* ניגבתי את הדמעה והסתכלתי וראיתי מבנה מולי ואז קלטתי.. נכנסתי לבניין הלא נכון!!. יצאתי מהמבנה ולא ראיתי אף אחד כנראה הם הלכו להתארגן למשמרת כנראה אני ילך גם. זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות. החנקתי פיהוק ושמתי יד על הפה "אני מה זה הולכת לבקש מהקפטן חופש." הגעתי לחדר די מהר ושמתי לב שהידיד של החדר קצת פתוחה "פורץ?" אמרתי בשקט חיפשתי סביבי משהו שיתאים ולא מצאתי כלום "אויש!" יצרתי בידי רובה והינה חזרנו לגן.. עמדתי ליד הדלת בשוש שמתי יד אחת על הידית ושבידי השני הרובה המזויף, פתחתי את הדלצ והתפרצתי פנימה מכוונת את הרובה עלייה וגבה פונה עלי "תרימי ידיים לפני שאני יורה!"
לא ראיתי את פנייה רק את גבה היא הרימה ידיים והסתובבה לאט לאט וראיתי את פנייה והייתי המומה.
"רוני?" אמרתי בשקט וקולי רעד, חיוך ענק עלה על פני ורצתי לחבקה "רוני!" נתתי לה חיבוק ענק "מה את עושה פה?! גם את נתקעת פה?" היא לא זזה ולקח לי שנייה לבין  שזאת לא רוני.. עזבתי אותה ואמרתי "את לא רוני נכון?"
"אממ לא" היא הסתכלה עלי מבולבלת ואז הציגה את שמה "קוראים לי סאקורה." היא חייכה עלי
"אה מצטערת את דומה שתי טיפות מים לחברה הכי טובה שלי" וזה היה נכון היה לכם את אותו עניים כחולות , שער בלונדיני . גובהה ומבנה גוף ופנים זזה נראה כאילו עשו לה קופי פייס ההבדל היחיד היה בין השער החלק של רוני לשער הגלי שלה. כן, קריפי. אבל עדיין היא הייתה דומה לה כל כך, רוני היא הסיבה היחידה שאני חייה, היא עזרה לי שאבא שלי נפטר והייתה איתי ברגעים הכי קשים שלי אני לא מסוגלת לדמיין מה הייתי עושה בלעדיה. והתקף געגועים הכה בי שוב.
סאקורה חזרה לסדר את דבריה ואמרה "באמת? ואיפה היא?"
השפלתי את עניי ואמרתי בשקט "היא במקום רחוק מכאן" נראלי סאקורה לקחה את זה במובן של היא מתה, כי היא הסתובבה עלי מהר ואמרה  "סליחה לא ידעתי"
"אה זה בסדר הכול טוב" ניסיתי לנער את המצב החצי מביך חצי לא מובן. הלכתי למיטה שלי ונשכבתי עלייה, והסתכלתי עלייה מסדרת "לא אמרו לי שהיה לי שותפה חדשה"
"כן כי הצטרפתי רק היום"
"אוו באמת" אמרתי בהתלהבות "באמת לא יזיק לי כאן חברה, אה נכון לא הצגתי את עצמי קוראים לי שירה נעים להכיר" צחקקתי. ואז קלטתי שנדברתי במחלת הנעים להכיר.
"נעים גם לי "היא הסתכלה עלי וחיכה חיוך.
"שתסיימי אני יראה לך את המקום"
"סיימתי כבר" היא ישבה על המיטה
*זה היה מהיר.* "אז למה אנחנו מחכות?! בואי נזוז"
יצאנו לאורך המסדרון ועברנו על החדרים שהיא כבר ידע כלומר אולם הכניסה, מתקני האימונים, והשטח הפתוח והחדר ריכוז. שיט זה נשמע כמו בשואה נו זה שכולם מתרכזים להודעה לא לגטו טוב אני ימשיך. הגענו לחדר אוכל ועצרתי בכניסה וסאקורה נתקלה בי.
"אח למה עצרת ככה פ-" עצרתי אותה מלדבר וסימנתי שקט והצצתי לכניסה. היא הציצה אחרי וראתה את הטבח מכין אוכל. "למה אנחנו מתחבאות?" היא לחשה לי.
"בגלל שהטבח לא מחבב אותי."
"הא?" היא שאלה מבולבלת.
"כן פעם אחת התגנבתי באמצע הלילה לאכול והוא תפס איתי" היא הסתכלה עלי מבולבלת "מה רעב לילי.." על תשאלו זה היה סיוט הוא תפס אותי רק בגלל שהיה קשה לי לשחרר את המנעול ממרתף האוכל  כאילו באמת?! מי שם מנעול על דלת של מרתף?!!
היא צחקקה מעט.
"בואי נעוף מפה כמה שיותר מהר."
סימנתי לה עם היד כמו בסרטים המגניבים האלו שעושים סימנים של בוא נתחפף מה אני אוהבת סרטי פעולה.. קיצור הלכנו כמה דקות וצחקקנו ראיתי 4 מטר ממנו את ארן וחייכתי חיוך זדוני.
כנראה סאקורה הכירה אותי די מהר כי אמרה לי "מה את מתכננת לעשות עכשיו" רצתי לארן והיא רצה אחרי והיא קלטה שאני רוצה להבהיל אותו ואמרה לי "שירה רגע זה לא"
אבל היה מאוחר מידי התקרבתי לארן ונגעתי בכתפיו ואמרתי בקול "ארן!" הוא הסתובב בבת אחד ושלף סכין. מהר מאוד הסכין הזאת הייתה שתי סנטימטר מהפנים שלי.

תהנו לכםםם 😊
הפרק הבא יעלה בלי נדר ביום חמישי.🤓
אשמח לחוות דעת לגבי הסיפור☺