חלום המשאלות

חלק 27

למאוחרת:
התעוררתי מקרני השמש שצצו בחלון. התמתחתי לאט מעוררת את גופי, קמתי צחצחתי שיניים והתארגנתי. עדיין הרגשתי ישנונית. אלוהים יודע כמה זמן אני תקועה פה וכמה זמן לא ישנתי כמו שצריך וזה לא הגיוני בגלל שזה חלום או שלא? נהייתי כבר מבולבלת, נערתי את עצמי ממחשבות יתר. קשרתי את שערי לקוקו וגררתי את עצמי במורד המסדרון שם ראיתי את ארמין.
"בוקר טוב" הוא אמר בחיוך קורן.
"בוקר טוב" החזרתי בחיוך פשוט הייתי עייפה. כפי שאפשר לראות או יותר נכון לקרוא אני לא טיפוס של בוקר.
"את נראת רע את בסדר?" הוא שאל מודאג.
"כן אני בסדר" האמת ששיקרתי. הייתה לי שוב תחושה רעה אפילו יותר גרוע ממה שהיה לי לפני שאיבדתי את סאקורה, הסתכלתי על היד וטעיתי אם באמת דמיינתי. אבל לא היה לי כוח לחשוב יותר מידי אז פשוט התעלמתי מזה, מה שלא ידעתי, שזה היה טעות.
"את עדיין לא השלמת אם הקפטן?" הוא שאל מסוקרן.
נאנחתי מה שאני עושה די הרבה בזמן האחרון "לא זה לא הלך כול כך טוב" הוא באה לשאול משהו אבל קטעתי אותו עם שאלה אחרת "איפה מיקאסה וארן?"
"אה הם בטח במשמורות בוקר" הוא אמר חד וחלק.
"אה.." אמרתי בזמן שאני מחניקה פיהוק. כבר במהלך השיחה הגענו לבחוץ כולם היו למטה מחכים לנו על הסוסים.
"איחרתם." הקפטן אמר בצורה אדישה ונעץ בנו מבט מאיים.
הצדענו וארמין אמר "מצטערים!" מה אני עשיתי? פשוט השפלתי את מבטי לא יכולתי להסתכל לו העניים אני מרגישה שאכנע והספר לו הכול. ישר עלינו על הסוסים והתחלנו לדהור ארמין ניגש לדהור לידי ואמר לי "את בטוחה שלא בלך לדבר איתו? עכשיו זה זמן מצוין". הוא אמר בחיוך קל.
*אך ארמין אני באמת אוהבת את הדמות שלך* מבטי הופנה לגבו של הקפטן ולרגע הוא שוב נראה מרוחק.. "אני לא יודעת.. " אמרתי בהיסוס "כלומר אין לי מה להגיד לו..." הרגשתי את הדמעות עולות, לא רציתי לריב איתו יותר. זמני הולך והוזל לא רציתי פשוט לעזוב ככה. .
"תקשיבי" הוא אמר מבטי הופנה עליו. והוא הסתכל לשמיים "את בחיים לא תדעי אם לא תנסי. "
אבל ניסיתי...
"בחיים היו לך מלא טעויות, ומלא קשיים שתצטרכי לעבור".
אבל כבר ניסיתי!.
"לא תמיד זה היה קל ותמיד היו נפילות".
אני יודעת אני יודעת!. המחשבות האלו התרוצצו לי בראש שוב ושוב לא מאפשרות לי לחשוב כמו שצריך.
"נכון זה קשה. נכון זה מפחיד, ונכון זה כואב. אבל.." עכשיו הוא יביט ישר לעניי ואמר "אבל זה כלום. הכאב הכי הגדול הוא החרטה."
עניים שלי התרחבו. הוא צודק הכאב הכי דגול זה לא הנפילות זה לא הטעויות זה לא שום דבר אחר הכאב הכי דגול הוא החרטה שתישאר איתך תמיד. חייכתי חיוך קטן ואמרתי "תודה ארמין" נכון גם אם אני אעלם לפחות אעלם שאני מסודרת איתו, לפחות אני אעלם בידיעה שהוא לא כועס עלי. דהרתי בניסיון להתקרב עליו הייתי ערנית עכשיו והמחשבות שלי הפכו לצלולות יותר. ואז זה תקף אותי. *רגע! בחיים לא היו בפרקים עוד יציאות כאלו! ועוד שרק ארמין פה. משהו לא בסדר!* לפני שהספקתי להתאפס צרחות של פחד מילאו את אוזניי וצהלות הסוסים המפוחדים. הסוס שלי ישר עצר במקום והתחיל להשתולל "תירגע!" משכתי במושכות בניסיון להרגיע אותו אבל בסופו של דבר נפלתי מהסוס. קמתי מהר מנסה להבין מה מתרחש, קפאתי. לא רציתי להאמין למה שראות עניי. עשרות טיטאנים אנחנו מוקפים. הבטן שלי ישר התחילה לעשות סלטות באוויר פחדתי וכנראה שלא הייתי היחידה הפנים של כולם שידרו רק פחד. לא יכולתי לזוז ממקומי, למרות שהיו לי כוחות על הסיטואציה פשוטת מפחידה.
"למי שהסוס לא ברח תתפזרו כמה שיותר!. תלכו למחפש את הסוסים האחרים! כול השאר תשרדו עד אז!" קולו של הקפטן נשמע בשממה והצליחה לעורר את כולם ולהוציא אותי מהטרנס.
"כן!" ישר כולם אמרו. למי שלא נפלו מהסוס הלכו לחפש את הסוסים האחרים ומי שנפל התחיל להילחם בשביל לשרוד. היו בשטח פחות וכמה עצים בודדים. ארמין שעדיין היה על הסוס זרק לי מבט מודאג ויצא.
הקפטן ירד מהסוס ובא ישר עלי *שיט הוא כול כך חתיך עם הגלימה הזאת* המחשבה הזאת פשוט עברה בראשי, מה? אני לא יכולה להתאפק..
"את בסדר?" הוא שאל ויכולתי לשמוע דאגה בקולו.
"אני בסדר אתה יודע חוץ מפוסט טראומה שאקבל אחרי הדבר הזה" אמרתי בציניות.
הוא גלגל עניים, בשלב זה הוא נעמד ישר מולי, ישר שמענו צעדים הפננו את מבטו ולכול אחד היה טיטאן מולו, הם היו רבים. הצמדתי גב לגב עם הקפטן ושלפנו חרבות "רוצה לעשות התערבות חוזרת?" שאלתי בקול ציני.
בהתחלה חשבתי שהוא פשוט התעלם ממני אבל הופתעתי שהוא אמר "לא למדת שאת לא יכולה עלי?" הוא זרק חיוך קטן וציני.
"חה נראה אותך!" ובזאת שנינו יצאנו חותים טיטאנים. שלחתי את החוט לכתף של הטיטאן וחתכתי לו את העורף, עפתי לעץ הקרוב שהיה לידי והסתכלתי עליו בזמן שהוא צנח מת "אוקי זה היה קל מידי.." לרגע הרגשתי שמשהו מסתכל עלי שהסתובבתי קפאתי, בזמן שטיטאן ענק הסתכל עלי הוא פתח את פיו בא לאכול אותי. כן יחד עם העץ.. לא יכולתי לזוז קיבלתי רגליים קרות הסתכלתי עליו בזמן שהוא התקרב עלי וישר עצמתי עניים באופן אוטומטי. שמעתי רעש, ואז באותו שנייה הייתי בידיים של הקפטן וראיתי מולי את העץ מתמוטט מהנשיכה של הטיטאן
"לא הבנתי את מנסה למות בכוח?!" הוא אמר בטון גבוהה ומעט מאשים.
"מה?! אף אחד לא אמר שמתקפות פתע הם ברשימה" אמרתי טיפה ברוגז, יותר על עצמי בגלל שקפאתי שם.
הוא הוריד אותי על העץ ואמר "תנסי לא למות."
"כן זה בטוח נכנס לרשימה" אמרתי בציניות
הוא גלגל עניים ועף משם להרוג עוד טיטאן בזמן שהוא התרחק הוא אמר "1-3"
"הא?! כול כך מהר" קמתי ישר ונהרתי את האבק מהמדים, חייכתי עליו בזמן שהוא חיסל עוד טיטאן "לפחות הוא פחות כעוס.. אבל זה לא אומר שאני הפסיד!" ישר עפתי לחסל עוד טיטאן הופעתי מאחוריו וחתחתי את העורף שלו "שתיים" מלמלתי לעצמי חותכת את הטיטאן הבא "שלוש" נלחמתי עוד ועדו והגעתי כבר לשבעה אבל הם פשוט ממשיכים להופיע! עפתי לעץ בניסיון להסתדר את נשמתי "כמה הם לעזאזל?!" באותו שנייה נשמע צרחה חזקה הסתכלתי מאיפה הצרחה וראיתי משהו מתחמק לפינה מנופנף את החרבות שלו לכול כיוון הוא בהתקף פאניקה. שיט! ישר עפתי לשם אבל הטיטאן היה קרוב מידי חיפשתי במדים שלי ומצאתי אחר חרב נפץ אחד שנשאר בכיס מהקרב הקודם. תודה לאל שאני עצלנית מידי. זרקתי ישר על הצבר שלו וזה נכנס בקלות לאחר חמש שניות נשמע פיצוץ והטיטאן התרסק מת באתי ליד החייל הושטתי את ידי לעזרה והוא תפס בשמחה "אתה בסדר?"
"כן אני בסדר תודה." הוא אמר ופחד ברור בקולו שהוא משקר אבל אין לנו ברירה מלבד להילחם.
קלטתי את הקפטן בזווית העין ועפתי לכיוונו. ושוב מצאנו את עצמנו גב לגב מוקפים בשבעה טיטאנים "אז איך המצב בשטחים?" אמרתי הציניות. כן אני יודעת אני צריכה להפסיק להיות צינית בזמן זה אבל זה חזק ממני.
"שירה זה לא הזמן!" הוא אמר מחזיק את החרבות בהיכון
"כן אני יודעת אני יודעת סליחה." שנינו ישר יצאנו להתקפה מחסלים עוד ועוד אבל הם פשוט לא מפסיקים להופיע חלק מהחיילים היו מתים וחלק נאכלו. אבל הטיטאנים לא מפסיקים להופיע כמו מקאקים! אחרי שחתכתי את העורף של הטיטאן הייתי על הרצפה מנסה לסדר את הנשימה שוב. "למה אני כול כך חלשה פתאום? זה לא היה ככה בפעם האחרונה שנלחמתי נגד ריינר, אולי כדאי שהשתמש בכוח שלי טיפה" מלמלתי לעצמי. ניסיתי להשתמש טיפה בכוח שלי אבל כלום. כלום, פשוט כלום. לא חשמל לא כלום זה הרגיש ריק. *קארמה?! מה קרה?!* צעקתי בראשי אולי הקבל על זה תשובה אבל כלום הוא לא ענה. "שיט!" עמדתי מנסה עדיין להסדיר את הנשימה. ראיתי איך הקפטן נלחם וחייבת לציין שהוא ממש טוב.
ליווי:
אחרי שחיסלתי את הטיטאן הבא עפתי לשני אבל לפני שהספקתי להבין מה קרה ראיתי בזווית העין יד של טיטאן קרובה עלי "שיט!" לא יכולתי לשנות כיוון, לא היה לי משהו תומך קרוב שאוכל לעוף עליו בזמן. ידעתי שזה היה הסוף שלי. אבל לפני שהיד פגע בי הרגשתי דחיפה בגב שהעייפה אותי מהטווח של היד, הסתובבתי מהמכה וקפאתי מפוחד למה שראיתי...

ציוססס אז סורי שזה העולה מאוחר אין תרוץ שחכתי פשוט 😅
אין לי מלא מה להגיד אז לילה טוב לכם❤